בריאות
המשבר השקט של נשות הטיפול במילואים: “לא מצליחה לצאת מהבית”
עובדות סוציאליות ומטפלות שגוייסו למילואים מאז תחילת המלחמה מתמודדות עם חרדה, קריסה נפשית וחוסר מענה מערכתי. “היינו שם בשביל כולם – ועכשיו אף אחד לא שם בשבילנו”
מאות נשות מקצוע מתחום בריאות הנפש, העבודה הסוציאלית והייעוץ הרגשי נקראו מאז ה-7 באוקטובר לשירות מילואים ממושך במסגרת המערך האזרחי והצבאי. הן טיפלו באזרחים מהדרום, ליוו משפחות שכולות, תמכו בנפגעי חרדה ואיבדו שעות שינה – אך כעת, כשהשירות הסתיים עבור רבות מהן, הן מוצאות את עצמן מתמודדות עם מצוקה נפשית קשה, לבד.
בהודעות פרטיות, בקבוצות סגורות ובקליניקות – נחשף גל הולך וגובר של נשים המדווחות על תסמיני חרדה, תחושת ריק, דיכאון ופוסט-טראומה. רובן מעולם לא ביקשו עזרה קודם – אך כיום מתקשות לחזור לשגרת חיים בסיסית. ההודעה הבאה, שהגיעה בשבוע האחרון למטפלת הרגשית מזית רפמן נדב, ממחישה את גודל המשבר: “אני אחרי שנה במילואים עם נפגעים. מאז שהסתיימו אני פשוט לא מצליחה לתפקד. יש לי חרדות לא נורמליות. אני לא יוצאת מהבית, לא מצליחה לעבוד למרות כל ההכשרה שלי. את יכולה לעזור לי?”
על פי נתוני משרד הביטחון, למעלה מ-12,000 אנשי מילואים שירתו מאז תחילת הלחימה בתפקידי רווחה, חינוך וטיפול רגשי – כ-78% מהם נשים. רובן לא קיבלו שום מערך תמיכה נפשי לאחר סיום שירותן. סקר פנימי שנערך בעמותת “א.מ.צ – אנשי מקצוע בצוות” מצא כי: 61% מהמטפלות דיווחו על ירידה בתפקוד הנפשי מאז סיום השירות. 47% דיווחו על תסמיני חרדה, קשיי שינה ותחושת בדידות. רק 12% פנו לקבלת עזרה – ורובן עשו זאת על חשבונן. אף אחת מהנשאלות לא קיבלה ליווי ממוסד ממקום העבודה או ממשרד הביטחון.
לדברי מזית רפמן נדב, שמלווה בשבועות האחרונים עשרות נשים כאלו, מדובר במגיפה שקטה: “אלו נשים שלא לבשו מדים, אבל עמדו בחזית הכי עדינה של כולנו – הנפש. הן ספגו טראומה דרך הסיפורים, הליווי, הבכי של אחרים. עכשיו, כשהכול שקט בחוץ – הסערה פורצת בפנים. והן מרגישות שלאף אחד לא אכפת”.
רפמן נדב מציינת כי רבות מהפונות מתביישות לבקש עזרה: “הן רגילות להיות החזקות. אלו שנותנות עצות. עכשיו, כשהן קורסות, הן לא יודעות איך להחזיק את עצמן – בטח לא לבד.”
עוד ב-
בקרב אנשי מקצוע עולה דרישה ברורה: להכיר בנשות הטיפול כחלק ממערך הלוחמות בשטח, ולספק להן סיוע נפשי מקצועי דרך מערכות הביטחון, הבריאות והרווחה. נכון לעכשיו, לא קיימת מסגרת ייעודית לשיקום רגשי של נשים ששירתו כמטפלות במילואים – למרות שהן היו חלק בלתי נפרד מהמאמץ הלאומי. “אם לא נתערב עכשיו,” אומרת רפמן נדב, “נאבד את אלו שהצילו אותנו. זה לא רק עניין של צדק – זו אחריות לאומית.”
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(1):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
-
1.סדר עדיפויות זה המשפחה והילדים והפרנסה. השאר בונוס (ל"ת)ריי 05/2025/11הגב לתגובה זו0 0סגור



