בריאות

נזק של יותר מ-20 מיליארד שקלים: המחיר הכבד של המלחמה

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל מאות אלפי ישראלים הצטרפו למעגל של המטפלים בבני משפחה פצועים פיזית או נפשית: איזה מחיר המשק משלם על כך?

ד"ר יעל בנבנישתי | 6/7/2025 14:21

בזמן שאנחנו ממשיכים לעסוק בצמיחה, השקעות ותמ"ג בשקט בשקט, כוח עבודה שלם בישראל נשחק ונעלם. לא בגלל אבטלה, לא בגלל מיתון - אלא בגלל תופעה שאיש לא מתייחס אליה ברצינות הראויה: בני המשפחה המטפלים. המדינה מתייחסת אליהם כקהל "מתנדבים", אך בפועל הם חומת המגן האחרונה של המערכת והיא נשענת עליהם מבלי להושיט יד.

הזמן שמוקדש לכך לעיתים יום עבודה שלם בשבוע. וזה עוד לפני שדיברנו על הירידה בפריון, שחיקת העובדים, ירידה בתעסוקת נשים, שימוש מוגבר בתרופות הרגעה ותאונות עבודה. בני משפחה מטפלים הם לא "בעיה חברתית" הם משתנה מקרו-כלכלי.

היקף התופעה - ומשמעותה הכלכלית

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, קרוב ל־300,000 ישראלים הצטרפו למעגל הלא רשמי של המטפלים בבני משפחה פצועים פיזית או נפשית. התופעה אמנם אינה חדשה, אך המלחמה החריפה אותה באופן דרמטי. הנתונים מדברים בעד עצמם: לפי נתוני הלמ"ס לשנת 2019 מספר בני המשפחה המטפלים עמד על כ- 1.2 מיליון איש. מאז תחילת המלחמה עלה המספר לכ־1.5 מיליון איש רבים כאשר הגיל של המטפל הממוצע ירד מ-55 ל-44, ומעיד על כניסת דור העבודה הפעיל לעול הטיפול.

הזמן המושקע בטיפול עצום: כ-50% מהמטפלים מדווחים על השקעה של לפחות 6 שעות בשבוע, חלקם אף 10 שעות ויותר מקביל ליום עבודה מלא. לפי הערכות, נגרם למשק אובדן של כ-2% מסך ימי העבודה ופגיעה של 1.2% בתוצר המקומי הגולמי - כ-20.88 מיליארד שקלים בשנה.

למה זה קורה? כי אין שום מערך תומך. אין הגדרה ואין הכרה חוקית מספיק מדויקת ומחוברת למציאות. אין גמישות תעסוקתית. אין חופשה ייעודית, אין הדרכות ייעודיות. והמדינה, שבונה בפועל על עבודתם, מתנערת מכל מחויבות.

זה לא רק לא מוסרי זה לא כלכלי. ההשקעה בבני משפחה מטפלים לא נועדה רק להקל על סבלם היא נועדה להשאיר עובדים במעגל התעסוקה, למנוע קריסה של משפחות מעמד הביניים, ולהתמודד באופן ריאלי עם משבר הביטוח הסיעודי שמחריף והולך.

פגיעה בפריון ובבריאות - המחיר הנסתר

לא מדובר רק בנתונים. מדובר באנשים אמיתיים שנשחקים. 41% מהמטפלים מדווחים על הידרדרות כלכלית, 27% על הידרדרות פיזית ונפשית. נשים סובלות יותר, במיוחד בשוק העבודה. השחיקה כל-כך עמוקה עד ש-30% מדווחים על תשישות קיצונית, עם שיעור תאונות עבודה כפול מהממוצע. וזה עוד לפני שדיברנו על בדידות, חוסר שינה ושימוש הולך וגובר בתרופות הרגעה.

בזמן חירום כמו במלחמה האחרונה המצב הופך לבלתי נסבל: המדינה נעלמת, השירותים קורסים, והמשפחות נותרות לבדן עם העול. בלי הכרה. בלי תמריץ. בלי חופשה.

ומה הפתרון? מערכת שלמה שחושבת אחרת

כדי להתמודד עם הבעיה, נדרשת גישה מערכתית שמתחילה בהגדרה והכרה רשמית של בני המשפחה המטפלים. רק הכרה כזו תוכל להניח את התשתית לזכויות מעשיות חופשות ייעודיות, גמישות תעסוקתית והגנה תעסוקתית.

במקומות העבודה, יש להטמיע נציב ייעודי (רפרנט) שיכיר לעומק את הצרכים המיוחדים של עובדים מטפלים וילווה אותם לאורך זמן. יש להקים ועדות פנים-ארגוניות שיקבעו התאמות כגון שעות עבודה גמישות, הדרכות ייעודיות או עבודה מרחוק. פעמים רבות, עצם ההכרה במצב מצד המעסיק יוצרת תחושת הקלה נפשית משמעותית ומפחיתה שחיקה. הטמעת סל התאמות מוכרות ומומלצות על ידי המדינה, יאפשרו תגובה עקבית והולמת הן במגזר הציבורי והן במגזר העסקי.

במישור הלאומי, כחלק מתפיסת השוויון בנטל, מוצע לקדם חוק שירות לאומי-טיפולי: מתנדבי שירות לאומי ישובצו במרכזי שיקום ובמחלקות שיקום אזרחיות וצבאיות, ילוו פצועים וימלאו תפקידי תמיכה ובכך ישחררו את בני המשפחה לחזור למעגל העבודה ולשגרה.

לסיכום

בני משפחה מטפלים הם שותפים שקטים למערכת הבריאות והרווחה. הם לא "מתנדבים", הם הכרח. אבל כשהמדינה לא רואה בהם חלק מהמערכת - היא מאבדת כוח אדם, פריון, ובריאות נפשית של דור שלם.