מאחורי הספינים: בג"ץ לא באמת נתן לחרדים סיבה לעזוב את הממשלה | מתן חודורוב
בניגוד לזעקת המנהיגים החרדים, בהחלטת בג"ץ אין קביעות עקרוניות לגבי האברכים – אלא הקפאת תקציבים חלקית, כנראה לטווח הקצר, בסכום נמוך מהתוספת שקיבלו הישיבות. ההתקפות על ביהמ"ש נועדו להסיט את הזרקור מהעובדה שהשרים כשלו בגיבוש מתווה גיוס מוסכם, או מהשאלה מדוע המגזר לא נושא בנטל גם בזמן המלחמה. ולמה כשמדובר בחרדים, שר האוצר מדבר בשני קולות כלכליים סותרים?
"לראשונה מאז הקמתה, המדינה מאבדת את זכותה בלימודי הקודש ומסכנת את קיומה!" – ספק-התריע-ספק-איים בסוף השבוע "יתד נאמן", ביטאונה הליטאי של "דגל התורה". פרשני העיתון הנפוץ התחרו בתיאורי ההלם שאחז בחלקים מהחברה החרדית, בעקבות החלטת בג"ץ להוציא צו זמני להפחתת המימון לישיבות, עבור חייבי גיוס שאינם משרתים בצה"ל כחוק.
"היועמ"שית וביהמ"ש נגד עולם התורה", "יצא המרצע מן השק", "אם יתמעטו האברכים עלול לבוא קטרוג על כלל עם ישראל" – אלה רק כמה משלל הכותרות שנועדו לזקק את המסר למען הקוראים מהמגזר, נבחריהם ובעיקר שותפיהם הפוליטיים: החלטת בג"ץ משנה סדרי בראשית, תוקפת את ערך הלימוד המקודש ותיתקל ב"לאו" מוחלט, בלתי מתפשר, מצדו של הציבור החרדי. מאין יגיעו, אם כך, עשרות אלפי חיילי החובה שחסרים כאן בשיאה של מלחמה קשה? לקושייה הקיומית הזו לא נמצא ולו מקום אגבי בשער העיתון, שמשקף את הלך הרוח לפחות בקרב אחדים מהשרים.
אלא שבניגוד לזעקה התקשורתית, או לתגובות הנסערות של גולדקנופף ודרעי, אין בהחלטת בג"ץ קביעה ערכית כאילו אוריינות הלכתית אינה חשובה במדינת ישראל, ואין גם תקדים משפטי שימנע מהממשלה להקצות בהמשך מכסות נדיבות עבור תלמידי חכמים שיישארו פטורים מצה"ל. הפסיקה שאיחדה את שופטי העליון פוגלמן, עמית וסולברג, הייתה דווקא שמרנית ומצומצמת: משעה שהשרים עצמם לא הצליחו להסכים על נוסח לגיוס חלקי של הגברים החרדים, ובהינתן שההוראות המאפשרות את דחיית שירותים פוקעות, לא נותר שום מקור חוקי שיאפשר להימנע מאכיפת החובה הכללית כלפי מגזר מסוים בלבד.
אם עד לדיון הבא בבג"ץ, שנקבע למאי הקרוב, יושג מתווה בין נתניהו לשותפיו ויעוגן בהחלטת הממשלה – בהחלט ייתכן שבג"ץ יבטל את צו הביניים, כך שיתחדש מלוא מימון הישיבות במקביל לקידום התיקון בכנסת (וגם נגדו, בבוא היום, תוגש מן הסתם עתירה). במובן הזה התגובות, משני צידי המתרס, נראות כסמליות ומוגזמות: עולם התורה לא באמת איבד את המימון הממשלתי כפי שמזהירים ברחוב החרדי, ואילו השוויון בנטל עוד רחוק למרות תרועות הניצחון במחנה הליברלי.
אם נבחן את הפסיקה מבעד למשקפיים כלכליים בלבד, יתברר שהשינוי בפועל הרבה פחות דרמטי מהשיח בציבור: כזכור, קיבלו הישיבות תוספת חסרת תקדים של כחצי מיליארד שקל בכל אחד משני התקציבים האחרונים, וזו לא קוצצה (למרות הלחץ הכבד) גם לאחר פרוץ המלחמה. במונחים יחסיים, מדובר בהגדלה של כ-41% במימון הממשלתי לאברכים – לא כולל את מערכת החינוך לילדיהם, שהוכנסה לרפורמת "אופק חדש" באופן שצפוי לשדרג משמעותית את המשכורות והתנאים בה.
כעת, בעקבות הפסיקה, צפויה הקפאה של כ-600 מיליון שקלים בחישוב שנתי – שליש מתקציב המוסדות התורניים שתלמידיהם אינם עומדים בקריטריונים – ובשלושת הרבעונים שנותרו עד סוף 2024, מדובר בפועל בקיצוץ בסך 450 מיליון שקל בלבד: פחות מהתוספת שקיבלו לעומת מצבם ב-2022. האם עד לפני שנתיים לא התקיימו ישיבות בארץ? האם האברכים נטו אז להתגייס בשל מצוקה כלכלית? האם כך באמת נראית "גזירת שמד" נגד עולם התורה?
נכון שאם לא יימצא בשנה הקרובה פתרון מוסכם, הקיצוץ בתקציבי הישיבות עלול עוד להעמיק – אך סד הזמנים יאפשר לנתניהו ושותפיו החרדים לקדם חקיקה חלופית, שלבג"ץ יידרשו שנים כדי לפסול מחדש, וכך תידחה גם הסנקציה. הרי זה בדיוק מה שקורה מאז 1986, כשהתקיים הדיון הראשון בעתירותיו של עו"ד יהודה רסלר נגד אי-גיוס האברכים: ביהמ"ש העליון אמנם ביטל לפני כעשור את "חוק טל" שאפשר דחיות שירות חוזרות עד קבלת הפטור המלא, אך שום הסדר אחר לא הוביל במקומו לפתרון המשבר, כשבינתיים הוראות השעה הזמניות הנציחו את המצב הקיים – הן בהתחמקות מצה"ל והן בתקציבים למוסדות התורניים המאפשרים זאת. השעון מתקתק תמיד לטובת הצד שנהנה משימור המציאות הנוכחית, אבסורדית ומסוכנת ככל שתהיה.
גם ראשי ההנהגה החרדית מבינים שלפי שעה אין פה מהפכה, אך מעדיפים לקרוא גוועלד כדי למקד את האש בשופטים – במקום בעובדה שממשלת הימין עצמה לא הצליחה לאשר, למרות כל הארכות, החלטה מוסכמת בין השרים. בתגובתם הבלתי מידתית הם מבקשים להלך אימים על בג"ץ, לקראת הדיון הבא במאי, ולהבהיר מראש כי הפיכת הצו הזמני לקבוע תגרור את חידוש ה"רפורמה" נגד מערכת המשפט כולה.
בכלל – סוגיית ההתערבות של העליון בסוגייה, המוצגת בטעות כאקטיביסטית למרות שנצמדה לקביעת המחוקק, נוחה יותר עבור הקואליציה ליצירת שיח הפילוג והשיסוי, מאשר דיון בשאלה העיקרית: מדוע גם באמצע מלחמה, השותפות החרדיות מתנגדות לקביעת יעדי גיוס אפקטיביים (שסנקציה משמעותית בצידם), במקום להטות שכם אל אחיהם הנושאים בנטל? לפי כל הסקרים, הוויכוח המהותי הזה מעורר אי-נוחות רבה גם בקרב התומכים בנתניהו ובליכוד.
שר האוצר סמוטריץ' סובל בתקופה האחרונה מפיצול אישיות פוליטי: באופן רשמי הוא תומך בצירוף חרדים לצבא, ומתפייט על "ספרא וסייפא" – שילוב בין לימוד לשירות – שאכן מאפיין רבים מתומכיו בציונות הדתית. מנגד, הוא זה שהקפיץ את תקציב הישיבות לשיא של כל הזמנים ותקף בחריפות את ההצעות לקצץ בו בתגובה להיעדר גיוס. כעת, לפי דיווחים שונים, בודקים בסביבתו אפשרות "לשמור בצד" את מאות מיליוני השקלים שהעברתם תיאסר בעקבות הפסיקה, ולהותיר אותם ללא שימוש עד שתתאפשר מחדש חלוקתם למוסדות תורניים.
התרגלנו אמנם שסמוטריץ' מביא את האינטרס המגזרי לקדמת הבמה, ובכל זאת קשה להאמין: האם באמצע מלחמה שר האוצר ימנע הסטת תקציב שהתפנה, למשל לצרכי הביטחון או לחיזוק תושבי הדרום, רק בשם הסיכוי שבעתיד ניתן יהיה להפשירו לטובת חיזוק ההימנעות של החברה החרדית מלשרת בצה"ל? מהתנהלות כזו, אם אכן תצא לפועל, ניתן יהיה ללמוד (ולא לראשונה) שהבריתות בקואליציה חשובות לסמוטריץ' לא פחות מהמשימות הכלכליות הבוערות בשעת חירום.
כך או כך, ספק אם הדרג המקצועי באוצר ישתף פעולה עם הסטרטאפ של "חניית כספים" בקופה קטנה, במטרה לעקוף את בג"ץ. היועץ המשפטי המיומן של המשרד, עו"ד אסי מסינג, הפיץ בשבוע שעבר חוות דעת תקיפה נגד חוק האי-גיוס של הממשלה – ואילו ראש אגף התקציבים, יוגב גרדוס, אמד את נזקיה ביותר מ-100 מיליארד שקלים. שום דבר לא מאחד את הכלכלנים הבכירים בישראל יותר מאשר שאיפה לצמצם את הזימונים היקרים למילואים, באמצעות הרחבת מעגל המשרתים בסדיר; והדרישה לשלב במשק את הגברים מהחברה החרדית, שמשקלה צפוי לגדול לשליש מהציבור בשנת 2065, כך שיהפכו ליצרנים ועצמאים. צעדים שמוותרים על לימודי ליבה, גיוס לצה"ל או השתתפות בשוק העבודה, הם הדרך המהירה ביותר להתרחק ממטרת העל הזו, ולכן גם ייתקלו בהתנגדות נחרצת מצד כל פורום מקצועי שבכוחו להשפיע על קבלת ההחלטות.
כל זה, כמובן, לא ימנע מנתניהו לפצות את שותפיו בשלל דרכים שימתיקו עבורם את הגלולה וירפדו את המשך ישיבתם בקואליציה. על הפרק, נזכיר, לא רק "אופק חדש" – אלא גם ביטול התחרות בין תאגידי כשרות, חיזוק בתי הדין הרבניים מול בתי המשפט למשפחה, הגבלה על עבודות הרכבת בשבת, חלוקת תלושי מזון למעוטי הכנסה, הקמת מתקן לייצור "חשמל כשר" בבני ברק ועוד.
צודק נתניהו בהנחה שלמפלגות החרדיות "אין אלטרנטיבה", כי קלושים הסיכויים שלאחר בחירות הן יחזרו לממשלה שבה כל השותפות אוהדות את דרישותיהן – ואף מחקות בהצלחה את השיטות שפיתחו להשגת תקציבים סקטוריאליים. בשום תרחיש כמעט לא מחכה לגולדקנופף ולדרעי עמדת השפעה כל כך מרכזית, ולכן שניהם צריכים לחשוש מאוד ממשבר פוליטי שיחזיר את הציבור לקלפיות. נתניהו חייב להפנים זאת ולחדול מהכניעה האוטומטית לדרישותיהם, במיוחד כשאלה עומדות בניגוד לאינטרס הביטחוני והכלכלי של המדינה כולה.
