בעשור האחרון הפך השקל הישראלי לאחד המטבעות החזקים בעולם. שנה אחר שנה רושם המטבע הלאומי שיאים חדשים אל מול הדולר ובאמצעות הדולר גם אל מול כל המטבעות המרכזיים בעולם.  התחזקות השקל מספקת כפי שנראה גאווה רבה להדיוטות. אולם, האם התחזקותו של השקל נובעת מתהליכים חיוביים בלבד או שמא מסתתרת מאחוריה מחלה כלכלית חמורה?

ובכן, המקור העיקרי לגאווה המקומית באה לידי ביטוי בגידול הדרמטי ברמת התוצר לנפש שלנו, שבמונחים דולריים הגיע לאחרונה לרמה של 47,000 דולר לנפש במחירים שוטפים תוך שהוא חולף על מספר מדינות אירופיות חשובות. ערב הקורונה עמד התוצר לנפש על 43,000 דולר בלבד. האמנם צמחנו בעשרה אחוזים לנפש בשנת הקורונה? וודאי שלא.

הצמיחה לנפש בשקלים ריאליים מצומצמת יחסית ואינה הולמת את שיעורי העוני הגבוהים בישראל, הגבוהים במערב. זאת ועוד, מאחר ורמת המחירים הממוצעת בישראל גבוהה מרמת המחירים במערב בכשלושים אחוזים (פער שהולך וגדל ככל שמתחזק השקל אל מול הדולר) הרי התוצר לנפש המתוקנן לפערים בכוח הקנייה כבר נמוך בהרבה והוא בין הנמוכים במערב. למעשה, התחזקותו של השקל מנפחת את נתוני התוצר לנפש במונחים דולריים נומינליים אולם בה בעת היא מגדילה את פער המחירים בנינו לבין המערב כך שבמונחים ריאליים היא לא מזיזה ולו במילימטר את התוצר לנפש היחסי בנינו לבין המערב. ובכן, הרבה ממש אין בנתוני התוצר הנומינלי הדולרי אולם האם הניפוח של נתוני התוצר הדולרי גורם נזק?

אחד הדברים החשובים ביותר בניתוח של מגמות כלכליות הוא פרספקטיבה ארוכת שנים, הן מקומית והן בין לאומית. ואכן, התנפחות התוצר הנומינלי הדולרי ולצידה התנפחות בלי סבירה של המחירים היחסיים מזכירה את יפן של שנות השמונים.

בתקופה זו, יצרה מדיניות כלכלית שגויה שלושה תהליכים מסוכנים בכלכלה היפנית. ראשית, בועה בשוק ההון המקומי. שנית, עלייה בלתי אפשרית במחירי הדיור. שלישית, התחזקות בלתי הגיונית של שער היאן היפני באופן שלא יכול להיות מוסבר על ידי חוזקתה של הכלכלה היפנית. בין היתר חסמו היפנים בשלל אמצעים יבוא חופשי ותחרותי מהמערב ליפן באופן שיצר עודף יצוא אל מול צמיחתן של תעשיות היצוא המתקדמות של יפן. תהליך זה חיזק את היאן היפני באופן לא מאוזן. במקביל, גידול ניכר בכמות הכסף וההלוואות עקב ריבית לא מאוזנת ניפחו את שוק ההון ואת מחירי הנדל"ן ואף הם הזרימו לא מעט מטבע חוץ ליפן. בשיא הבועה היה שוויו הדולרי של בניין משרדים בטוקיו כשוויה של שכונה שלמה באחת הערים המרכזיות בארה"ב. טירוף מוחלט.

פרופ' הרברט סטיין, שעמד בראש צוות הכלכלנים שהכין את תכנית הייצוב של המשק הישראלי משנת 1985 קבע פעם חוק הרשום על שמו. על פיו “If something cannot go on forever, it will stop”. אפשר לקרוא על תפקידו של סטיין בכלכלה הישראלית בספרי The Role of Economic Advisors in Israel's Economic Policy: Crises, Reform and Stabilization (2018) שכתבתי עם חבריי ד"ר דניאל שיפמן ופרופ' וורן יונג. והנה, החוק של סטיין הוכיח שוב את נכונותו. הבועה היפנית התפוצצה, היאן היפני נחלש, התוצר לנפש הדולרי של יפן ירד והמדינה נכנסה לעשור אבוד לאורך כל שנות התשעים ועוד אחד לאורך העשור הראשון של שנות האלפיים. למעשה, כלכלת יפן לא חזרה למעמדה הכלכלי היחסי עד עצם היום הזה.

לצערי, מרכיבים רבים בבועה היפנית מזכירים לי את בועת השקל הישראלי. גם בישראל אנו מקשים על היבוא בשלל אמצעים (תקינה, מכסים, יבואנים בלעדיים ובעיקר הדיכוי של הצרכנים שמקשה על כוח הקנייה שלהם) ומנגד היצוא הטכנולוגי שלנו פורץ דרך מבלי שהיבוא משוחרר כדי להדביק אותו. גם בישראל המדיניות הפיסקלית והמוניטרית מנפחת את מחירי הדיור והנדל"ן וזורמת עם המגמה העולמית של התנפחות לא רציונלית בשוקי ההון ואינפלציה כאילו אין מחר. גם בישראל הדיוטות ופוליטיקאים מתגאים בתוצר נומינלי דולרי גבוה מבלי להפנים שהאנשים בישראל חיים במחירים של ישראל ולא במחירים המקובלים במערב ולכן אין משמעות רבה לתוצר הנומינלי הדולרי. גם בישראל לא מפנימים את החוק של הרברט סטיין.

הכותב: פרופ' ירון זליכה, ראש החוג בחשבונאות בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית