תשעה באב הוא אנומליה, מצד אחד יום אבל לאומי היסטורי בן כמעט 2000 שנה, מצד שני הוא יום בו לא אומרים תחנון בתפילה כפי שנוהגים בחגים ובעת שמחה, איך זה הגיוני? 

לכאורה הסיבה לכך היא התקווה הגדולה שיום אחד נזכה לבניינו של הבית השלישי והיום הקשה הזה ייצא מחיינו, אבל זו לא סיבה מספיק טובה, כי גם כאשר נזכה לביאת המשיח, 2000 שנות צום וכאב לא ייעלמו להם סתם כך, בפועל סבלנו, המסקנה המתבקשת היא שחז״ל ראו בעצם יום תשעה באב בשורה טובה שמצדיקה אי אמירת תחנון, אך מה היא? 

סוד כוחו של בית המקדש השלישי הוא דווקא דרך החתחתים, הנפילות והכאב שהביאה אותנו אליו, כי אחרי כל כך הרבה אתגרים, מה עוד יכול לאיים עלינו? המצב של הביטחון המוחלט מביא איתו יציבות נפשית ופיזית, במילה אחת אנחנו קוראים לזה גאולה.

תחשבו על אדם צדיק, איך אנחנו מדמיינים את חייו? כאי של יציבות, מה יכול לאיים על אדם שחי חיים כל כך מדויקים? ספרי היהדות מגלים שהמצב שונה בתכלית, הצדיק חי במתח תמידי בניסיון לשמור על הפסגה הרוחנית אליה העפיל, כולנו יודעים כמה קשה להעפיל אל הפסגה, וכמה קשה לאבד אותה, דווקא חיים רצופים בנפילות ותיקונים שלווים הרבה יותר, הוא לא נבהל מכל מעידה, הוא יודע מה עומד לקרות ואיך להתמודד, ובעיקר אין לו פסגה לשמור עליה, זה בדיוק סוד כוחו של הבית השלישי.

אומרים שאישה לא רוצה להיות מקום ראשון אצל בעלה, היא מעדיפה להיות מקום שני ולהדיח את הראשון, כי כמו בכל תחום בחיינו הקושי הוא לא להגיע אל הפסגה, אלא בעיקר לשמור עליה, העיקרון הזה מסביר הרבה את מהותו של בית המקדש השלישי שכולנו כל כך מחכים לו, בית שלא קיים במתח לשמור על הקיים אלא חי בשלווה הנטועה בהכרה הברורה שהוא בלתי מנוצח.

עוד ב-

צום תשעה באב 2026: כל מה שאתם צריכים לדעת

לכתבה המלאה

כאשר הכאב והסבל הם הם מקור השמחה של עם נטול כל פחד, פתאום תשעה באב פחות מאיים, פתאום מובן מדוע יש בו ניצוץ חגיגי, היום הוא טמון עמוק בינות לצער החורבן כמו גחלילית בודדה בלילה אפל, אנחנו מחכים ליום שהוא יתגלה כשמש בוהקת שעולה ממזרח, שתצא ותאיר את חיי עם ישראל, והפעם בלי לשקוע שוב.