בשבת האחרונה לאחר התפילה ירדנו כל הקהילה לקידוש המסורתי של שבת בבוקר, יהודים לא מדברים ביניהם אלא מתווכחים, והדיון סביב השולחן התלהט בשאלת הישגי המלחמה הנוכחית. בדרך כלל שני יהודים הם שלוש דעות, אבל סביב שולחן קידוש בבית כנסת כל שני יהודים זה מועצת חכמים שלימה.

לפתע אבי ביקש לדבר, אבי הוא מוותיקי הקהילה, ואת ימי המלחמה הוא מעביר בבסיס חיל האוויר אי שם, על פי חזותו אפשר לחשוב שהוא רב הבסיס, זקן לבן ארוך מעטר את פניו וכיפה שחורה לראשו, אבל הוא שם על תקן יהודי שלא יכול לשבת בשקט כשעם ישראל זקוק לעזרה, כיד ימינם של קברניטי אותו בסיס הוא מסייע בכל עניין ובכל נושא בהתנדבות מלאה.

״יש משהו לגבי המלחמה שרק מי שנוכח פיזית במקום בו סופרים את מטוסינו אחד אחד כאשר הם ממריאים ונוחתים ולא מכירים אותם רק כ״מטוסינו המריאו, מטוסינו נחתו״. במקום כזה אל מול כמות הגיחות, המשימות, העומס, והסטטיסטיקה המאיימת, בפרט כאשר שומעים מה קורה בחילות אויר אחרים, רק שם אפשר באמת להבין עד כמה הנס גדול, ועד כמה בעזרת השם אנחנו באמת מנצחים״.

זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי לעומק את הפתגם החסידי שאומר שחסידי ׳בעל התניא׳ היו תמיד סופרים, הכוונה היתה לשעות ולימים שעברו עליהם. כפי שחפצי ערך יוקרתיים באמת תמיד באים בסדרות ממוספרות, כך אותם חסידים התייחסו אל הזמן שעובר, כל שעה נספרה וכל יום הפך היה ממוספר ובלעדי, חיים כאלה הם באיכות אחרת לגמרי, אין מקום לבזבוזים וכל יום יפה ומאיר יותר מקודמו. זו הסיבה ש׳ספירה׳ בלשון הקודש משמעותה גם הארה, כמו אבן הספיר הבוהקת ממנה היו עשויות לוחות הברית, כאשר משהו סָפוּר הוא מאיר בחן מיוחד והיחס אליו שונה.

לכן לפני מתן תורה אנחנו נדרשים לספור את הימים, ׳ספירת העומר׳ גורמת לכך שנתייחס בכובד ראש לכל יום שעובר לקראת מתן תורה כדי להגיע מוכנים בצורה מיטבית, ואם קצת קשה לפעמים, לא נורא, עברנו כל כך הרבה אתגרים בהצלחה עד היום, אז כאשר מגיע עוד קושי, מי סופר אותו בכלל..

עוד ב-

הקשר בין פרנסה לדיבור: הבשורה המפתיעה של פרשת השבוע

לכתבה המלאה

שבת שלום.