ריבוי מקרי ההתעללות שנחשפו בימים האחרונים במסגרות לגיל הרך מעורר זעזוע ציבורי רחב. הדרישה לאכיפה מחמירה ולענישה חד־משמעית ברורה, אך לצד הטיפול הפלילי עולה שאלה רחבה יותר: האם מדובר בכשלים נקודתיים, או בסימפטום של מערכת שנמצאת על סף קריסה.

לדברי מור דקל, יו״ר העמותה הישראלית למען הילד בגיל הרך OMEP ישראל, רצף האירועים אינו מקרי. “כשמקרי קצה הופכים לרצף, זה כבר לא סיפור של אדם אחד שפגע. זה סימן לכשל מערכתי מתמשך בניהול תחום הגיל הרך במדינת ישראל”.

המשבר, לדבריה, אינו תוצאה של אנשי צוות “לא מתאימים”, אלא של מחסור חמור בכוח אדם, פיקוח חלקי, תנאי עבודה קשים והיעדר הכשרה מספקת. אלו תהליכים שנבנו לאורך שנים של הזנחה ופיצול אחריות בין משרדי ממשלה שונים, ללא גוף מתכלל אחד שמחזיק אחריות כוללת.

הנתונים מצביעים על עומק הבעיה. מאות אלפי פעוטות בישראל נמצאים מדי יום במסגרות לגיל הרך. שיעורי הנשירה של מטפלות גבוהים, התחלופה חדה, והיכולת למשוך כוח אדם איכותי הולכת ונשחקת. ישראל מדורגת בתחתית מדינות ה־OECD בהשקעה הציבורית בגילאי לידה עד שלוש, זאת למרות ששיעור ההשתתפות במסגרות בגילאים אלו מהגבוהים בעולם המערבי.

עם זאת, דקל מדגישה כי הבעיה המרכזית אינה רק כלכלית. “ליבת המשבר היא קריסת האמון. אמון ההורים, אמון הצוותים, ואמון הציבור בכך שלמדינה יש כתובת אחת ברורה ואחראית לגיל הרך”.

בעיה נוספת, שלדבריה מחמירה את המצב, היא השיח הציבורי עצמו. בשבועות האחרונים הופיעו שוב ושוב כותרות על “גננת שנעצרה”, כאשר ברוב המקרים לא מדובר בגננת כלל. “גננת היא אשת חינוך עם תואר ותעודת הוראה, הפועלת תחת משרד החינוך ופיקוח מקצועי. מטפלת במעון יום פועלת תחת רגולציה אחרת לגמרי. הטשטוש הזה מטעה את הציבור, פוגע במקצועיות ומוביל למדיניות שגויה”, היא מסבירה.

במהלך השנים ניתנו הבטחות רבות מצד הדרג המדיני לחינוך חינם מגיל לידה ולהצבת הגיל הרך בראש סדר העדיפויות הלאומי. בפועל, ההבטחות לא מומשו. אין חינוך חינם מגיל לידה, אין תקצוב מספק לגילאי לידה עד שלוש, ואין תוכנית לאומית סדורה להתמודדות עם משבר כוח האדם.

גם ניסיונות קודמים להעביר את תחום הגיל הרך לאחריות משרד החינוך, מתוך הבנה שמדובר בתשתית לאומית, נעצרו באמצע הדרך. כיום התחום ממשיך להיות מפוצל בין משרדים שונים, ללא מדיניות אחידה וללא תכנון ארוך טווח.

מעבר להיבט החברתי, למשבר יש השלכות כלכליות וביטחוניות מובהקות. משבר הקורונה הוכיח כי קריסת מסגרות הגיל הרך משתקת את המשק. גם בתקופת מלחמה, העורף נשען על מסגרות אלו לא פחות מהחזית. ללא מסגרות יציבות, אין רציפות תפקודית, אין יכולת גיוס מלאה, ואין חוסן לאומי.

קרדיט: גלי כורם

לטענת דקל, הפתרון אינו סיסמה אלא שינוי מבני. הקמת רשות לאומית לגיל הרך, תחת גוף מתכלל אחד, עם סמכויות, תקציב ויכולת תכנון ארוכת טווח לגילאי לידה עד שש. רשות שתיקח אחריות כוללת על חינוך, טיפול, פיקוח, הכשרה ותכנון כוח אדם.

עוד ב-

הורות בזמן מלחמה: כך תזהו סימני חרדה אצל ילדים בגיל הרך

לכתבה המלאה

ומתוך המהלך הזה עולה גם שאלה רחבה יותר: האם הגיע הזמן לשר או שרה לגיל הרך. לא כמהלך פוליטי סמלי, אלא כהכרה בכך שמדובר בתשתית לאומית אסטרטגית, ולא בנספח חברתי. “זה לא כשל שאי אפשר לתקן”, מסכמת דקל. “זה כשל שנובע מבחירות מדיניות. וכמו שהוא נוצר, כך ניתן גם לשנות אותו”.