"הדרך בה התנהלנו הובילה להתנגשות חזיתית שאין בה מנצחים"
כמדינה למודת ניסיונות מרים אנו יודעים שהראשונים לזהות עוד לפנינו את הבקיעים ונקודות התורפה שלנו כחברה הם אויבינו, ולא בכדי בעת שהגבולות הפנימיים משדרים חוסר יציבות, הגבולות החיצוניים מתערערים. הגיע הזמן לנשום רגע, לראות האחד את כאבו וחששותיו של האחר
העובדה שאין עוד מדינה בעולם שעוצרת את השגרה, ויממה בשנה מחבקת וזוכרת את הנופלים ומשפחותיהם מרגשת אותי כל פעם מחדש. חוטים של כאב מחברים ביננו בעשרת ימי התשועה שבין יום השואה ליום העצמאות שמסמלים את תהליך המעבר משואה לתקומה שעבר עמנו. כולם, משמאל ומימין אידיאליסטים שאוהבים את המדינה שמהווה עבורנו בית זה 75 שנה, ומניפים את דגליה מתוך תחושת שליחות ואחריות ציונית למדינה.
עם זאת, האווירה המדוכדכת נוגעת בכולנו, המצב החברתי והפוליטי מייצר תחושת כאוס ורבים מביעים דאגה וחשש מהבאות. ההפגנות חזרו להיות כלי להבעת מסרים כלפי ההנהגה שלא ממש מצליחה לגלות מנהיגות, וכמו אחרי מריבה זוגית קשה, אנחנו קמים בבוקר ומלקקים את הפצעים, כל אחד ופצעיו שלו.
אני מרגיש שהגיעה העת לשתות כוס מים צוננים לפני שכותבים פוסט נוסף נוטף ארס ושטנה, מרגיש שחצינו בברוטליות את גבולות המחלוקת; מי שאוהב את המדינה לא שורף אותה, מי שנבחר להנהגה ראוי שירגיש וידגיש שהוא מנהיג של כולם. מי ששומר על הדמוקרטיה לא יכול לשבור מוסכמות ומי שיושב על כיסא ההנהגה לא יכול לזלזל במיעוט שלא בחר בו. קשה להיות ניטרלי, לשמור על ממלכתיות כשהמדינה "בוערת", קשה לשתוק כשכל אחד מחזיק מטען נפץ רגשי, וכל מילה שנשמעת, מייד מעלה אסוציאציות נגד. מאתגר לשמור על אופטימיות כש"פסימיות" ו"קץ העולם" הופכים לבאזוורד של פסקול חיינו. רגע לפני קריסה משותפת, הגיע הזמן לקחת אוויר ולחשב מסלול מחדש. הדרך בה התנהלנו כולנו עד כה הובילה להתנגשות חזיתית שאין בה מנצחים, אז אולי כל אחד ואחת מאתנו צריכים לשנות משהו.
דבר אחד צריך להיות ברור לכולנו - לא שוברים את הכלים ולא עוברים את הגבול. אנחנו פה, ביחד, זקוקים זה לזה. ידענו מלחמות, משברים וטרגדיות קשות, אבל תמיד זכרנו שאהבת האדם היא מעל לכל. יש לנו ערכים, אידיאולוגיות, כולנו מאמינים בצדקת דרכנו, אבל לא כך. גדלנו על סיפורי דור העבר שגדל במסגרת נוקשה, עם גבולות ברורים שדכאו את נפש הדור שבא אחריו ובעט בעוצמה בגבולות הרחק ככל הניתן, ומוצא עצמו מנהל את חייו ללא גבולות, אבל כדאי שנזכור - המושג "גבול" הוא עקרון יסוד בתודעה האנושית.
אנו חווים מושג זה כדבר שלילי ומצמצם, אך הוא גם מהווה קטליזטור לתנופה. "גבול" משמעו בירור, הבחנה יוצרת בין מושגים, נתינת פרופורציות ומתן אפשרות למימוש עצמי של כל אחד ואחת, כמו גם לקבוצות שונות בחברה. גם אני בהתמודדות הכואבת שזימן לי ריבונו של עולם, ניסיתי לייצר לעצמי גבולות בהתמודדות - בין האישי והפרטי למול הציבורי, בין שיתוף פומבי אל מול שמירה על פרטיות, בין מתן משקל למתרחש בהווה למול שקיעה בזיכרונות העבר, התבוננות בחצי הכוס המלאה ועוד.
אדם מייצר לעצמו את הגבולות שבתוכם הוא פועל ובתוך הגבולות הללו מרחביו אין-סופיים. גם כשבורא עולם ברא את העולם הוא שרטט גבולות ויצר הפרדה כדי שיהיה ברור איפה המקום של כל חלק בבריאה. בדומה לילד מתבגר שבוחן את הגבולות מול הוריו כחלק חשוב מעיצוב אישיותו, הגיע גם הזמן שנתיידד עם המושג "גבול" ומשמעויותיו הרחבות כדי למצוא את האיזון בין הקצוות אליהן ברחנו.
כמדינה למודת ניסיונות מרים, אנו יודעים שהראשונים לזהות עוד לפנינו את הבקיעים ונקודות התורפה שלנו כחברה הם אויבינו, ולא בכדי, בעת שהגבולות הפנימיים משדרים חוסר יציבות, במהרה מתערערים הגבולות החיצוניים. הגיע הזמן לנשום רגע, לראות האחד את כאבו וחששותיו של האחר. להבין שישנה מורכבות בחיינו המשותפים כאן ונדרש מכולנו בתקופת מחלוקת, שמזמן כבר זלגה למחוזות שאינם לשם שמיים, להיות חכמים יותר מצודקים.
הכותב הוא אב שכול, עו"ד, רו"ח, מייסד עמותת סאנשיין, וממייסדי יום האחדות והסלון הישראלי, במסגרתו ייערכו מאות מעגלי שיח בבתיהם של מארחים ואורחים ממגזרים ודעות שונים בחברה הישראלית
