כ-30 אלף תושבי העיר שדרות, המונה בשגרה כ-36 אלף תושבים פונו מהעיר מיד לאחר השבת הטבח ביישובי העוטף ומתגוררים בכ-130 בתי מלון, אכסניות, אצל בני משפחה וחברים.

"אנשים שנמצאים בבתי מלון הם לא בנופש", פוסק סגן ראש העיר אלעד קלימי. "אחרי שלושה שבועות, אנשים כבר מתחילים לתלוש שערות ורק מתפללים לחזור לשגרה שאליה נחזור רק אחרי שהמדינה תחזיר לשדרות וליישובי העוטף את הביטחון ולא דקה אחת לפני. אנחנו אומרים לצבא ולממשלה, שאנחנו נחזיק מעמד, נייצר שגרה ונעשה הכול ושהם יסיימו את העבודה".

בדומה למרבית בני העיר גם אצל קלימי שמכהן כסגן ראש עיר בשש השנים האחרונות תאריך ה- 7/10 ייצרב בזיכרונו לעד. "שש וחצי בבוקר, אני בבית ומתחילה התקפת טילים. זו כמובן שגרה בזויה שאנחנו מכירים, אבל הפעם זה נשמע משהו אחר. חיכיתי להפוגה ויצאתי החוצה ללכת לחמ"ל העירוני לראות איפה היו נפילות ושהכל בסדר".

"בדרך עוצר לידי אמבולנס עם חבר שאומר לי לעלות ושמספר שחננאל- חבר ומתנדב במד"א נפצע. אני שואל אותו ממה הוא נפצע והוא מספר לי שהוא קיבל קריאה על פצוע ביציאה מהעיר ובדרך הוא רואה שני טנדרים עמוסים במחבלים שיורים צרורות. לשמוע בשדרות קולות ירי זה לא דבר נדיר, אבל תמיד זה נשמע מהגדר והפעם זה נשמע מתוך העיר".

קלימי ונהג האמבולנס מבינים מהר שלא ניתן להגיע לבניין מד"א והם מפנים את הפצוע לבית של אחד הפרמדיקים.  "היה חשש לנסוע בכבישים המרכזיים ולכן התפננו לאחד הבתים, עד שהגיע אמבולנס ממוגן ירי. תוך כדי התחלנו להבין מה קורה, בהתחלה חשבנו שיש מאות מחבלים ביישובי בעוטף, שמענו שחלקם נכבשו והנחו שהתוצאות יהיו טרגיות, לא הבנו עד כמה".

קלימי מספר שהגיע למוקד העירוני תוך דקות והבין שחמישה חברים מקבוצת הריצה שלו נעדרים, כשמספר שעות לאחר מכן כבר התבשר לדאבונו שרק שניים מתוך החמישה נשארו בחיים. "בשעה ארבע הלכנו לחפש את החברים שלי, ידעתי שאחד מהם הספיק בבוקר לומר לאשתו שירו עליו והוא זקוק לחילוץ דחוף".

"לכל אורך הדרך אנחנו רואים מראות זוועה של מאות גופות, חלקן הגדול חרוכות משריפה שמוטלות על הכבישים והמדרכות, רכבים הפוכים ובשעה שבע אותרו הגופות של החברים. בגלל המצב אי אפשר להוציא צוותים מקצועיים להודיע למשפחות ואני הלכתי יחד עם כמה אנשים להודיע להם. ייקח עוד זמן שנבין מה שעברנו".

כמעט חודש עבר והבטן של קלימי על רשויות המדינה וראשי הצבא עוד רגע מתפוצצת. הוא כועס על ההזנחה והזלזול לאורך השנים, ועל כך שהתייחסו בביטול לאזהרות והפחדים של תושבי שדרות והעוטף. "כבר 20 שנה שאנחנו צועקים שאנחנו לא בטוחים; נכון שלא חלמנו בתסריטים השחורים ביותר שבוקר אחד נתעורר מול 3000-4000 מחבלים צמאי דם, אבל תמיד התרענו שוב ושוב שהדרישות הביטחוניות הבסיסיות לא מיושמות".

"שהיקף הכוחות הדליל שמאבטח את הגדר מהווה סיכון ממשי לחדירות, שהאזהרות שלנו על כך שחמאס לא מורתע וכל הזמן סיפרו לנו סיפורים שהם מורתעים, כל הזמן אמרנו שהצבא מוותר לחמאס על ירי, הרג, פציעות, טילים ובלונים, סיפרו לנו סיפורי חלמאות על כך שיורים בחזרה על כל בלון ועל שקט בעוטף, אבל ידענו שזו בדיחה. אנחנו חיים ונושמים את המציאות בשטח וידענו שחמאס הולך ומתעצם. ושאתה מוותר, זה מה שאתה מקבל, מלחמה על האזרחים". 

היבט נוסף שמוציא את קלימי משיווי משקל הוא ההחלשה המתמשכת בכיתות הכוננות ביישובי העוטף. "כיתות הכוננות זה משהו שכמעט ולא קיים בשדרות, זה לא גוף מיומן ולפני כשנה, די עיקרו את כל כיתות הכוננות באזור, החליטו שהם לא מחזיקים את הנשק  עליהם ומורידים להם את הנשקים הארוכים". 

בהתחשב בעובדה שהקונספציה המדינית והביטחונית קרסה, מה צריך לקרות מעתה?
"הקונספציות המדיניות והביטחוניות שהובילו אותנו לטבח הנורא חייבות לעבור שידוד מערכות מוחלט, אבל אנחנו כרגע לא עוסקים בזה אלא באיסוף השברים ובהחזרת התושבים לשגרה. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם תושבי העיר המופלאים שלמרות הגיהנום שעברו ממשיכים להגיע כל יום לעיר ולעזור לתושבים".

"נשארו כאן עשרות ממתנדבי הגרעין התורני 'רעות' בעיר שנשארו בעיר ודואגים לדברים היומיומיים שהתושבים זקוקים להם, החל ממכנות כביסה שהועברו לתושבים בבתי המלון, דאגה לחיזוק כוח האדם במעונות היום, בעזרה לקשישים, ובבעיות פרטניות של משפחות שנותרו ללא מענה. לדוגמא הייתה משפחה שהיינו חייבים להוציא אותם למלון שלא נמצא בהסכם הממשלתי ועמותת רעות דאגה לכך באופן פרטני".

מה הדרישות שלכם מהצבא, מהממשלה והאם אתם נותנים להם גיבוי להמשך?
"קודם כל ברור שאנחנו נותנים גיבוי מלא לכוחות הביטחון, אבל מדגישים שעד שהאיום העזתי לא ייעקר מהשורש, עד שלא ימחקו את חמאס תושבי שדרות לא חוזרים. אנחנו מכירים את צמרת צה"ל וראש הממשלה שבניגוד להצהרות בתחילת המלחמה, הם יעדיפו לחתור למשהו קטן יותר אבל אני מודיע להם שאם זה יקרה אף אחד תושב לא יחזור לפה. עזה חייבת להפוך לבעיה כלל עולמית, שכל מדינה באירופה תיקח ותשכן אותם אצלם, גם ככה העולם רואה רק את טובתם אז שיואילו נא לקלוט אותם, או לחלופין, שהצבא ישלוט בהם וייכנס מתי שצריך, יהיה המחיר אשר יהיה". 

"במשך שנים, אומרים לנו שצה"ל הוא הצבא החזק בעולם, אבל ב-20 שנה האחרונות  יש תחושה של מדיניות הכלה, מדיניות של 'העיקר שלא יחטפו לנו או יפגעו לנו בחיילים' וזה מה שהביא אותנו למצב הזה, מי שלא רוצה שהחיילים והאזרחים שלו ייהרגו, ייחטפו וייאנסו צריך לומר בקול עד כאן- מדיניות הסחר באדמות מדינה כדי לקנות שקט זמני פשטה רגל והובילה אותנו לפוגרום האכזר בתולדות האנושות".

רבות עוד ידובר על הלחימה של תושבי שדרות, שנלחמו על הבית, על השוטרים, כיתות הכוננות, הרבש"צים והאזרחים. "כולם היו במלחמה וזו היתה שבת קשה, קשה מאוד. הגענו במוצאי שבת, באמצע הלילה לתחנת המשטרה, בזמן שבמקום עוד התקיים הקרב ומחבלים הסתובבו עיר, לזהות עוד כמה אנשים. היה המון פחד ברחובות, ליווינו במשך שעות בשיירות את התושבים החוצה וכל זה תחת התקפת טילים מטורפת".  

מי נמצא כיום בעיר?
"תושבים שהם עובדים חיוניים, שצריך אותך במקום העבודה שלהם, אנחנו מתחילים לראות לאט לאט חזרה לעיר של כמה אלפים, אבל הרוב המוחלט נמצא עדיין במלונות ואצל משפחות".
--
קלימי (47 ) נולד וגדל בעיר באר שבע. בשנת 1999 לאחר נישואיו לשרי הם עברו לעיר שדרות לישיבה בה למד. הם התאהבו בעיר ובחרו להקים בה את ביתם ומשפחתם. לזוג שישה ילדים, בן חייל, שני בנים בישיבה ושלוש בנות קטנות. לפני כעשר שנים נבחר למועצת העיר במסגרת המפלגה של ראש העיר אלון דוידי ולפני שש שנים מונה לסגנו. "אשתי והילדים היו בבית בממ"ד, במקרה הבן שלי החייל היה בבית יחד עם החברים שלו, אז המשפחה היתה בפנים והם שמרו מבחוץ". משפחתו של קלימי פונתה לירושלים לבני משפחה.
--
בשבועיים האחרונים, עסוקים בעיריית שדרות בהקמת שלוחות של מרכזים עירוניים בערים שבהם נמצאים התושבים: אילת, ים המלח, ירושלים, תל אביב והשרון. "אנחנו מסתובבים בין בתי המלון, עוברים בין התושבים ובעיקר קשובים להם. לכל שלוחה, שלחנו מנהלים בכירים ואנשי מטה על מנת לתת להם שירות, בתחום החינוך, רווחה, פנאי, תרבות, טיפולים פסיכולוגיים וחוסן. אנחנו מקימים בכל מתחם בתי ספר, יסודי ועל יסודי, גנים ומעונות יום על מנת לתת לתושבים שלנו סוג של שגרה ושהתלמידים לא יפסידו יותר מידי חומר לימודי".

קלימי כבר חושב על היום שאחרי ויודע שאין דרך אחרת. התושבים יחזרו לעיר, למרות שחלקם נשארו בלי בית או עם בית פגוע ובעיקר כאב בלב. "אנחנו חייבים להיות פי עשר יותר חזקים ושדרות חייבת לגדול, להיות הפנינה של המדינה. עד הטבח של ה-6 באוקטובר היינו הפנינה של הנגב המערבי ואנחנו חייבים להיות חזקים יותר ושכולם ירצו לבוא ולגור בשדרות. להקים פארקים ירוקים, להשקיע בחינוך ובסטודנטים, בתעסוקה, בפנאי ובמרחבים הציבורים, זו התשובה היחידה, אם אנחנו לא עולים, אנחנו נרד למטה, אבל זה תלוי מה המדינה והצבא יעשו". 

עוד ב-

גאוני: האפליקציה שתגרום לתושב לונדון להרגיש כמו בשדרות

לכתבה המלאה

"אנחנו לא רוצים לשמוע מספרים ושהרגו את ראש המערך הרקטי, כי הסגן שלו קיבל קידום. חייבים להוריד את כל הדרג המקצועי שלהם והמפקדים, להרוס את המנהרות ולאסוף את אמצעי הלחימה. ואסור לשכוח גם את חיזבאללה. המדינה תשלם מחיר אם היא תכה חזק, אבל מחיר גבוה בהרבה אם לא תכה חזק מספיק".