מי שמחפש את עם ישראל במיטבו בשנים האחרונות, יודע בדיוק איפה למצוא אותו: בבקו"ם, בשטחי הכינוס, בקווי ההגנה ובחזיתות המורכבות ביותר בצפון ובדרום. שם, תחת האלונקה ובתוך הטנקים, אין סקטורים ואין מחיצות. שם נמצאת התגייסות טוטאלית, כמעט בלתי נתפסת, של הציבור הישראלי הרחב – הציבור הדתי לאומי, הציבור הממלכתי, החילוני, המסורתי, אנשי העיר והכפר.

הם שם. נלחמים, נפצעים, משלמים את המחיר הכבד ביותר מכולם בנפש ובגוף, ומציבים רף עליון של חוסן לאומי, אחדות וערבות הדדית. אלא שאז מגיע כ"ח באייר, יום ירושלים – ציון השנה ה-59 לאיחודה של העיר – והתמונה הזו נעלמת כאילו לא הייתה. 

כשאני מסתכלת על חגיגותיום ירושלים על ריקוד הדגלים, הלב נחצה. מצד אחד, זו גאווה עצומה לראות את הנוער של הציונות הדתית ממלא את הרחובות בשמחה ובעוצמה לאומית. מגיע להם כל הקרדיט על כך שהם פועלים, מנכיחים ושומרים על הגחלת. אני כל כך אוהבת אותם! אבל מצד שני, עולה זעקה עמוקה שמסרבת להרפות: היכן כל שאר עם ישראל? איפה אתם, הרוב המכריע של הציבור שנושא בנטל הביטחון יום-יום, שמדמם על הגנת המדינה, אבל מפקיר לחלוטין את יום חגה של הבירה?

הניכור הוא לא אופציה
הקשר בין הלוחמה בחזית לבין החגיגה בירושלים הוא ישיר ובלתי ניתן להפרדה. הרי על מה אנחנו נלחמים? על הבית, על הריבונות, על הזכות של העם היהודי להיות עם חופשי בארצו, שבלבה ירושלים המאוחדת. השמירה על ירושלים היא לא אירוע סקטוריאלי, והיא בטח לא נכס פרטי של מגזר אחד. היא תנאי אסטרטגי, ביטחוני וקיומי למדינת ישראל כולה.

אם הם יודעים להתייצב בצו 8, לעזוב משפחה ועסקים ולהקריב את היקר מכל למען המדינה – והם עושים זאת באחוזים מדהימים ובמסירות שאין שנייה לה, לא ברור לי היכן הם בכ"ח באייר. החוסן הלאומי שלנו לא יכול להתקיים רק בתוך הבוץ הלבנוני או בסמטאות עזה; הוא חייב להתבטא גם בריבונות, בגאווה ובעוצמה ציונית ברחובות ירושלים. להשאיר את ירושלים רק לנו, למגזר אחד, זו לא פטריוטיות – זו התפטרות מהזהות שלנו.

לקחת בעלות על החוסן והאחדות
הקריאה הזו אינה מגיעה ממקום של אשמה, אלא מתוך תביעה ברורה לשותפות מלאה. מי ששותף לנטל הלאומי והביטחוני הכבד ביותר, חייב להיות שותף גם לחג הלאומי. אי אפשר לייצר ערבות הדדית ואחדות רק בבכי, בשכול ובשדות הקרב. חוסן חברתי אמיתי נמדד ביכולת שלנו לחגוג ביחד את הריבונות שלנו.

הגיע הזמן לשנות את סדר היום. הגיע הזמן שכולנו, ובוודאי כל אותם לוחמים, משפחות ואזרחים שנותנים את הנשמה למדינה, נעלה יחד בכ"ח באייר לירושלים, עיר בירתנו, המאוחדת והמאחדת בין כל חלקי העם. הגיע הזמן שנראה את הפסיפס המלא של עם ישראל חוגג את ירושלים שלו, בראש מורם, בעוצמה לאומית, ומתוך שותפות גורל אמיתית. ירושלים היא הלב של כולנו, הגיע הזמן שנחזור להרגיש בבית.
חג ירושלים שמח לכולנו.

עוד ב-

תיקון היסטורי: אחרי שנים של הזנחה עושים צדק עם האומנים

לכתבה המלאה

*הכותבת היא חברת כנסת מהציונות הדתית, יו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת.