דעות

בין הטנקים למאבק הגננות: מתי נבין שחינוך הוא ביטחון לאומי?

בזמן שהממשלה מדברת על חוסן לאומי – היא פוגעת בעקביות באלה שבונים אותו יום-יום: הגננות והגננים, המורות והמורים. השקעה בחינוך היא לא מותרות, אלא תנאי לקיומה של חברה חזקה, מוסרית ובטוחה. אם נמשיך לזלזל במערכת החינוך ובאנשי ההוראה, נשלם כולנו את המחיר

משה דוידוביץ, יו"ר פורום קו העימות | 5/5/2025 9:13

משה דוידוביץ', ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר פורום קו העימות (צילום דוברות מועצה אזורית מטה אשר)

בשבוע שבו ממשלת ישראל שוב מדברת על "חוסן לאומי", עושה רושם שמישהו שם שכח את עמוד התווך האמיתי של חוסן: החינוך. גננות וגננים, מורות ומורים אינם רק עובדי ציבור – מדובר בבוני האומה. הם לא "שירות", הם התשתית. כשבמשרד האוצר ביקשו להחיל עליהם קיצוץ של מאות שקלים לחודש, תוך החרגה מקוממת ממנגנון הפיצוי שניתן לעובדי מדינה אחרים – המסר שהדהד היה חד משמעי: החינוך לא באמת חשוב לנו.

באופן תמוה, בעוד אנשי החינוך ועובדי ההוראה מתבקשים ל"הירתם למאמץ הלאומי" וליישר קו עם גזרות כלכליות, דווקא השרים וחברי הכנסת שלנו לא רק שלא מקצצים, שכרם ככל הנראה אף יעלה. גם אני כראש רשות מקומית, בדומה ליתר ראשי רשויות, צפוי לקבל העלאה במשכורת שכלל לא בקשתי. וכך, בזמן שמורות ומורים, גננות וגננים שוקלים לעזוב את המקצוע כי אינם מצליחים לסיים את החודש – הפוליטיקאים שלנו ישדרגו עוד יותר את הפמליה עם עוד עוזר, עוד יועץ, עוד תקן כלשהו.

כאשר מדינת ישראל שרויה במלחמה מתמשכת, בזמן שבנינו ובנותינו נלחמים בחירוף נפש בשדה הקרב – כספים קואליציוניים מפוזרים ללא הכרה. חשוב להבין: זו ממש לא שאלה של תקציב, זו שאלה של סדרי עדיפויות לאומיים – וזה בדיוק מה שכל כך מקומם.

הדור הצעיר שלנו, שכבר שרד מגיפה עולמית, נאלץ בשנה וחצי האחרונות לחיות במציאות של מלחמה, אובדן וטראומה – כמי שיידרש להתגייס לצה"ל ולהגן על המדינה – הוא זכאי ליותר מצוותי הוראה מותשים ומתוסכלים, המרוויחים ביזע רב משכורות מביכות. הדור הזה זכאי למערכת חינוך חזקה, יציבה ומתגמלת – כזו שתהיה עבורו עוגן מול כל מה שהמציאות מזמנת.

דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, הדגיש את חשיבותו הרבה של החינוך בעיצוב האומה. בהתייחסותו לחינוך הממלכתי, כתב בשנת 1953 כי חינוך היסודי מעצב "במידה רבה ואולי מכרעת את 'קלסתר פניו הרוחניים של הנוער ועל ידי כך – של העם"'.

בן גוריון לא היה המנהיג היחיד שהדגיש את חשיבות החינוך. יצחק רבין, ראש הממשלה לשעבר, הצהיר בישיבתה הראשונה של הכנסת ה-13: "ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי אף קודם כל, האדם – האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח. וביטחון הוא גם התקווה של האדם". ובהמשך לכך, אני שואל: האם שכחנו מה קורה במדינות בהן זלזלו בחינוך?

לא יזיק לנו לבחון את ההיסטוריה, וללמוד מה התרחש במדינות בהן הוחלט לפגוע במודע במערכת החינוך. כך למשל בוונצואלה, נרשמה קריסה ברמת ההשכלה, עלייה באבטלה וירידה תלולה במוביליות החברתית בעקבות ההחלטה היזומה של השלטון לפגוע בחינוך. ברוסיה שלאחר נפילת ברית המועצות, רפורמות אשר הזניחו את ההוראה הביאו לירידה דרמטית במעמד המורים ולפגיעה קשה בדור הצעיר. לעומתן, מדינות דוגמת פינלנד ואסטוניה, שהשקיעו בעקביות במעמד המורה ובשכרו, בחיזוק מערכת ההוראה ובטיפוח התשתית האנושית – קצרו את הפירות, והן נהנות מהישגים חינוכיים ומעוצמה חברתית.

מחאת הגננות היא לא על שקל כזה או אחר, היא על הכבוד הבסיסי של מי שאנו מפקידים בידיו את היקר לנו מכל – את הילדות והילדים שלנו. האמרה "מורה טוב הוא מורה לחיים" היא אינה עוד קלישאה, זו קריאה למנהיגות. מכאן, אני אומר באופן ברור: תמכתי בשביתת הגננות ואני תומך בדרישות עובדי ההוראה. זוהי אינה מחאה נגד המדינה – להיפך: היא בעד עתיד המדינה. המחאה הזו אינה נגד הציבור, כי אם בעד הציבור. היא אולי פוגעת בנו לטווח הקצר, אך נועדה להציל שנים ועשורים.

מול הקולות הציניים, חובה להתייצב ולומר בקול רם ונחרץ: הבחירה של המדינה לזלזל בחינוך היום, תעלה לכולנו ביוקר מחר. היא תתבטא בעוד אלימות, בעוד נוער אבוד, בדור צעיר ללא אופק. ומנגד, השקעה בחינוך היא ההשקעה הכי רווחית שניתן לעשות – זו השקעה שהיא לא רק כלכלית, אלא גם מוסרית. זו השעה להפוך את החינוך במדינת ישראל למקצוע מועדף, זו השעה לעמוד לצד המורים והגננות גם במחיר של אי נוחות זמנית. חינוך הוא ביטחון לאומי ואין דבר חשוב ממנו.