הכנסת ה-25 מצאה עצמה בעין הסערה של המאבק הבינלאומי על דעת הקהל, על הערכים ועל האמת. אחת הזירות המרכזיות למאבק זה כגנהיא האיגוד הבין-פרלמנטרי IPU – גוף בינלאומי, שהוקם עוד ב-1889 ומאגד כיום 193 מדינות, בהן ישראל ועשרות ממדינות אפריקה.

גוף זה פועל לקידום דיאלוג בין פרלמנטים, זכויות אדם, דמוקרטיה ושלום עולמי – ולמרות שכלפי חוץ הוא נתפס אולי כמסגרת דיפלומטית חסרת שיניים, הרי שהמציאות מוכיחה אחרת. זירת מדינות אפריקה היא בעלת פוטנציאל מדיני, תודעתי ודיפלומטי עצום – כאשר הכנס שהתקיים בחודש שעבר באוזבקיסטן, ובו השתתפתי כחלק ממשלחת בהובלת יו"ר הכנסת, ח"כ אמיר אוחנה ובהשתתפות חברי הכנסת ולדימיר בליאק ודן אילוז, המחיש זאת באופן חד ומובהק.

במרכז הדיונים עמדו מגוון נושאים גלובליים דוגמת שינויי אקלים, שוויון מגדרי, דיאלוג בין-דתי, זכויות מיעוטים ותהליכי דמוקרטיזציה – היבטים שבהם לישראל יש מסר חשוב ותרומה ייחודית. עם זאת, ההקשר הפוליטי שבו התקיים הכנס, בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל ובצל מתקפת הטרור הקשה ב-7 באוקטובר, הפך את האירוע לבמה של צביעות בינלאומית ושל ניסיונות מחושבים לבודד את ישראל בזירה הדיפלומטית.

ואכן, באופן לא מפתיע, אל שולחן הדיונים הוגשה הצעת חירום מטעם מדינות ערב ואפריקה – בראשן מצרים וירדן, בגיבוי דרום אפריקה ואלג'יריה – עם גינוי לישראל בטענה להפרת הפסקת האש מול חמאס, תוך התעלמות מכוונת מהטבח הנורא ומהפשע האכזרי המתמשך כלפי בני ערובה חפים מפשע.

במענה להצעה, קראה המשלחת הישראלית תיגר כנגד הצביעות, חוסר האמפתיה והסולידריות שהפגינו נציגי המדינות, כשהיא מדגישה באופן נחרץ וברור: "ההצעה הזו שמתעלמת במכוון מאירועי הטבח של ה-7 באוקטובר ומחטופים חפים מפשע שמוחזקים בידי חמאס, היא עוד כתם נוסף בל יימחה על המוסד הזה. ישראל לעולם לא תתנצל על הצורך להגן על עצמה".

בימים שלאחר מכן רוכזו המאמצים בשכנוע אישי של חברי המשלחות, בעיקר מאפריקה, תוך קיום עשרות פגישות, פעילות הסברתית עקבית ועמידה איתנה על האמת – בנחישות שקטה, אך חדה. אני שמחה לציין כי המאמץ האינטנסיבי נשא פרי: קואליציה רחבה של מדינות, ובראשן רבות ממדינות אפריקה, שינתה את עמדתה ברגע האחרון והחליטה שלא לתמוך בגינוי. במובנים רבים, הצלחת המשלחת הישראלית מדגישה אמת עמוקה: במציאות שבה הבמה העולמית מוצפת בעוינות אנטישמיות ובורות במסווה של רוע מוסרי מעוות שמבכר את השטן על פני הקורבן – אין תחליף לעבודה ישירה, לפעולה אנושית, לפוליטיקה שמכירה באדם ולא רק באידיאולוגיה.

אחד מרגעי השיא עבורי, היה נאום של נציג בכיר מניגריה, כשמעל בימת הכנס הבהיר: "נמאס לנו לשמוע רק על פלסטין. מה עם מה שקרה לישראל ב-7באוקטובר?". מעבר לאמירה המצריכה אומץ יוצא דופן, דבריו הם הוכחה לכך שעל אף הלחצים האדירים וההטיה הבינלאומית המובנית, אפשר לשנות דפוסי חשיבה אם רק פועלים נכון.

במהלך שנות ה-60 וה-70, השקיעה מדינת ישראל רבות ביצירת שותפויות עם מדינות אפריקה – חקלאים, רופאים, מהנדסים, אנשי חינוך ודיפלומטים נשלחו לרחבי היבשת מטעם המדינה, כשהיחסים הללו הניבו בריתות כלכליות, פוליטיות ואף ביטחוניות. עם השנים, נשחקה תשומת הלב, היקף ההשקעה ירד – וכמעט כמו תמיד, הוואקום שנוצר נתפס במהרה בידי ממשלות אחרות בראשן סין, סוריה, איראן, ועוד ממשלים עוינים לישראל. בצד המדיני, משלחות פרלמנטריות עוינות כאירלנד, אלג'יריה ואינדונזיה ניסו לקדם שוב ושוב את נרטיב שתי המדינות, תוך השחרת פניה של ישראל – אולם הנוכחות הישראלית הצליחה לאזן את התמונה.

עלינו לראות בזירות הפרלמנטריות הבינלאומיות יעד אסטרטגי ראשון במעלה. זה הזמן להחזיר את אמון מדינות אפריקה, לשוב לייצר בריתות תשתיתיות, כלכליות וערכיות. בעידן שבו מציאות מדינית מוכרעת גם במרחבים וירטואליים ותודעתיים, עוד בטרם נורה הכדור הראשון במחסנית – מדינת ישראל מחויבת להיות שם, לא רק כדי להגן על עצמה, אלא בראש ובראשונה כדי לעצב את כללי המשחק, לבנות מוקדי כוח והשפעה, ולהבטיח שמי שיכתבו את הנרטיב הגלובלי לא יימנו עם אויביה.

עוד ב-

הכירו את המועצה עם אחוז משרתי המילואים הגדול בישראל

לכתבה המלאה

*הכותבת, ד"ר צגה מלקו, היא חברת כנסת מטעם הליכוד, עיתונאית וסופרת, ומי שעומדת בראש השדולה לקידום נשים בפריפריה החברתית והגאוגרפית.