דעות
שנה לבחירות: על דמוקרטיה, אופוזיציה, סולידריות וחוסן לאומי
קצת יותר משנה לבחירות לכנסת, ניצבת החברה הישראלית בצומת דרכים. ברקע האתגרים הרבים שמסביב – על האופוזיציה, הקואליציה והציבור לשים בצד את המחלוקות, לא לתת למפריד לגבור על המאחד. נשרוד וניבנה רק אם נשמור על שותפות, ונזכור שאין לנו ארץ אחרת
אפתח ואומר כאן בגלוי: איני אדם פוליטי ואין בכתיבה זו כדי להיות כתיבה פוליטית. יש בה אך ורק כתיבה שמגיעה מתוך קריאה פנימית, מהחשיבות של המדינה היקרה שלנו ומהשאיפה לייצר כאן מודל בר קיימא שלנצח נבנה.
המניע לכתיבה זו טמון בנאומו של יו"ר מפלגת כחול-לבן בני גנץ מלפני ימים ספורים ומהתגובות במערכת הפוליטית שבאו בעקבותיו – בעיקר מגוש האופוזיציה. כמו שפתחתי בראשית הטור, אינני כותב כתיבה פוליטית. זוהי כתיבה אסטרטגית, תהליכית וערכית.
בדמוקרטיה בריאה, האופוזיציה אינה מותרות ואינה אויב פנימי – להפך. היא חלק בלתי נפרד ממנגנון השלטון: גורם שמאזן, בולם, מפקח ומציע לציבור חלופה. עם זאת, בשנים האחרונות, בישראל ובעולם, אנו רואים כיצד דווקא האופוזיציה – זו שנועדה לשמור על הדמוקרטיה חיה ותוססת – נשחקת בהדרגה תחת מאבקי אגו, עימותים פנימיים וחוסר יכולת להתלכד.
קצת יותר משנה לפני הבחירות לכנסת, כשמדינת ישראל מצויה בשבר ביטחוני, חברתי, גאו-פוליטי עם אתגרים כלכליים, השאלה איננה רק מי ישלוט – אלא האם תקום ותהיה לציבור אופציה אמיתית לבחור בה כאלטרנטיבה משמעותית, אמינה, מגובשת ואחראית.
במערכות ביטחון צבאיות באשר הן, אנו מכירים את המונח הכואב "תאונות מבצעיות". מונח זה, בניגוד לפגיעה של האויב, מתייחס בדרך כלל מכשלים פנימיים. כשלים אלו מוסברים, בין היתר, בטעויות אנוש, כשירות כלים, שחיקה, עייפות וחוסר תיאום הגורמים לנפגעים.
באנלוגיה, גם באופוזיציה מתרחשות "תאונות מבצעיות" דומות. לא תמיד הקואליציה היא זו שמחלישה אותה. פעמים רבות האופוזיציה היא זו שמחלישה את עצמה. מאבקי ירושה, חיכוכים בין מנהיגים, פרישות וקרבות אגו – כל אלה פוגעים, אם לא מחסלים, את היכולת להוות אלטרנטיבה לממשלה המכהנת.
השחיקה הזו מסוכנת. בצבא היא עלולה להתבטא באובדן כשירות ובמורל נמוך. בפוליטיקה היא מתבטאת באובדן אמון הציבור, באי יכולת להציג הנהגה אמינה ובתחושת אובדן והעדר דרך. זהו תהליך שמכרסם לא רק במערכת הפוליטית, אלא גם בבסיס החוסן הלאומי.
מדינה היא שרשרת של חוליות המורכבת מאזרחים, קהילות, מוסדות ומנהיגים. כל חוליה ייחודית בפני עצמה, אך חוזקה נמדד במידת החיבור ביניהן. שרשרת חזקה נוצרת כשכל החוליות נשזרות זו בזו, מתוך הבנה שהן זקוקות זו לזו. חוליה שתנתק את עצמה לא תתחזק, היא רק תחליש את השרשרת כולה. וכפי שידוע, חוזק השרשרת הינו כחוזקה של החולייה החלשה בה.
כך גם באופוזיציה, וכך גם בחברה הישראלית כולה. כשכל חלק מתבצר בעמדתו, מסרב או שאינו יכול לראות את התמונה הרחבה במלואה, נותר ציבור מפוצל. האתגר הינו להפוך את הגיוון למנוף ולערך באמצעות שילוב של ימין מתון לצד שמאל סוציאל דמוקרטי, מרכז, ליברלים ושמרנים. באופן הזה נוכל ליצור כוח שלם וחזק יותר מסך חלקיו.
חוסן לאומי אינו נבנה רק מצבא חזק או מכלכלה איתנה. הוא נבנה במידה רבה ממעורבות הדדית אמיתית. היכולת שלנו כחברה לעמוד מול משברים כדוגמת מלחמות, עוני, מגפות, כמו גם משברים פוליטיים, תלויה רבות במידת האחריות שאנו לוקחים זה כלפי זה. הערבות הזו אינה מופיעה רק במבחני קיצון. נכון שהיא תבוא לידי ביטוי ביומיום בתשתיות כדוגמת מערכת הבריאות, מערכת החינוך, בתשתיות תחבורה וביכולת להבטיח שכל אזרח מרגיש חלק מהכלל – נותן ומקבל.
במובן הזה, לאופוזיציה כ"אורגן" יש אחריות אזרחית. היא איננה רק העזר שכ"נגד", אלא היא מהווה חלק מהמנגנון שנושא באחריות למשותף. היא נדרשת כאורגן אחוד להיות שותפה בדיון בסוגיות קיומיות, להציע כיוונים חדשים, ולהזכיר לכולנו שהחברה הישראלית חזקה רק במידה שהיא מצליחה לשמור על תחושת השותפות.
לעיתים קל לשקוע במחלוקות. נדמה שכל מגזר מושך לכיוונו. האחד דורש פטור, האחר זכויות יתר, השלישי אוטונומיה. אבל אסור לנו לשכוח את הדבר הפשוט והבסיסי ביותר: אין לנו ארץ אחרת. הבית המשותף שלנו, על כל יושביו – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, פריפריה ומרכז – מחייב אותנו למצוא את המשותף.
כמו בימי משבר בעבר, דוגמת מלחמת יום הכיפורים או מלחמת המפרץ – ברגעי האמת ידענו להתלכד, לשים בצד את חוסר ההסכמות והמחלוקות הפנימיות. היו אמנם מחירים כבדים, אבל גם גילויי סולידריות שהזכירו לנו מהו החוסן האמיתי של עם. היום, שנה לפני שנתייצב שוב בקלפי, השאלה הגדולה היא האם נדע לשוב ולהציב את המשותף לפני המפריד, את הערבות ההדדית לפני הפירוד.
ראוי לציין כי האתגר הזה איננו ייחודי לישראל. בבריטניה, מפלגת הלייבור תחת ג'רמי קורבין התפוררה עד שאיבדה כמעט את הרלוונטיות הציבורית. בצרפת, פיצול מתמשך של האופוזיציה אפשר לנשיא עמנואל מקרון להעביר רפורמות חרף התנגדות עממית נרחבת. בארצות הברית, הדמוקרטים בתחילת כהונת של הנשיא דונלד טראמפ התקשו לייצר חזית אחידה מולו והפסידו זמן יקר. אלו דוגמאות הממחישות כיצד היעדר סולידריות פנימית בתוך האופוזיציה יש בה כדי לפגוע ביכולת לשמש חלופה אמיתית.
כשנה לפני בחירות, נדרשת האופוזיציה בישראל למשימה כפולה: האחת, לכבד את הגיוון, לא למחוק קולות שונים, אלא להכיר בהם כעוצמה. השנייה, לאחד את הכוחות סביב המשותף של דמוקרטיה חזקה, שלטון חוק, כלכלה הוגנת, מערכות ציבוריות מתפקדות וביטחון אזרחי.
לא רק מן האופוזיציה נדרשת המשימה הזו. האחריות מוטלת גם עלינו, האזרחים. אנחנו אלה שצריכים לדרוש שיח אחר, שמבוסס על סולידריות ולא על פילוג. אנחנו אלה שצריכים להזכיר לפוליטיקאים מכל צד שהשרשרת הלאומית שלנו תישאר חזקה רק אם כל החוליות יישארו מחוברות. חוסן לאומי איננו מושג מופשט. הוא מתבטא ביכולת שלנו כחברה להסתכל קדימה ולא רק לנהל מאבקים על ההווה. הוא נבנה מהכרת המשותף, מערבות הדדית יומיומית, מהבנה שאין לנו ארץ אחרת.
כשנה לפני בחירות, זו העת לחזור ולבנות אמון ציבורי בדמוקרטיה כולה. אם נדע להפוך את המגוון לעוצמה; אם נבין שחוזקה של השרשרת הוא בחיבור החוליות; ואם נזכור שאין לנו בית אחר, נוכל לא רק לשמור על הדמוקרטיה, אלא גם לחזק את החוסן הלאומי שלנו כעם וכמדינה.
עוד ב-
*הכותב, יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. כיום עמית בכיר למחקר, המכון למדיניות ואסטרטגיה, IPS – אוניברסיטת רייכמן.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(1):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
-
1.בנית העתידאורי 09/2025/26הגב לתגובה זו0 0ניהול בפרט במערכות מורכבות ומבוזרות, הן מצד המנהלים, הן מצד הקולגות והעובדים, ואפילו מצד כאלו שאינם שייכים ,דורש הקשבה אמיתית, למידה, דאגה והבנה מעמיקה. חשוב לשמוע וליצור יחד דרך מאוחדת, שבה כולנו פועלים למען מטרה משותפת. כמובן, יש קשיים, בעיות ואתגרים דברים לא תמיד פשוטים או ברורים. עם זאת, ההכרח הוא לפעול במשותף, להקשיב ולתקן דרכים כושלות כדי לקדם את הכלל. חשוב לשמוע ולתת הסברים לדרכים למען שותפות עשייה ולזרוע ביטחון בעשייה שמתחילה בחשיבה ואמון, לאחר 7.10 העם קרוע לבין מחוייבות בשנת בחירות כזו, אסור שיהיו בה הבטחות רבות מתעופפות באוויר אך מעשים מעטים אם בכלל, אנחנו נמצאים אחרי שנים של לחימה ואין תחושת סיום או אחיזה יציבה. האופוזיציה עושה את חלקה, הקואליציה שלה, אך הציבור מרגיש חלוק ומפולג רב ומתרחק זה מזה. עכשיו הזמן להבין שאנחנו אוכלוסייה של 10 מיליון אנשים שמחפשת הנהגה אחראית שתוביל אותנו קדימה, לתיקון המצב בו אנו נמצאים להחזיר אותנו למעצמה שהינו, לא רק להיום אלא לדורות הבאים. חזון של מאות שנים לא יכול להיות מושמד מחשיבה צרה ולקונית. יש לפתוח ראייה רחבה, תוך דאגה כוללת לעםסגור
