ביום שישי האחרון חזרתי לארץ דרך עמאן ועקבה שבירדן, באמצעות חברת התעופה הירדנית המלכותית. בטיסה לעבר עקבה הסתכלתי מערבה וראיתי את ירושלים, את מעלה אדומים, ובהמשך גם את מחנה שיזפון – שם אימנתי רבים מחיילי השריון ולימדתי איך לנצח במלחמה.

ליעל שלי אמרתי שהזכות הזו לטוס בזמן מלחמה במטוס ירדני שייכת למנהיגות העבר – לראש ממשלה ולוחם, יצחק רבין ז"ל, שהבין ופעל למציאת פתרונות שתכליתם הרחקת עולם המלחמה מחיינו. רבין היה איש שחיפש תמיד שיח והסכמה עם הגדולים שבאויבינו, מתוך עוצמה כלכלית וחברתית. כך גם מנחם בגין, וכך גם אחרים.

היום, כאשר אנחנו נתונים במערכה אזורית גדולה ומתרחבת, אינני חולק על הצורך להילחם ולנצח בה. עם זאת, אני תוהה עד כמה חושבת המנהיגות הנוכחית על היום שאחרי – על היום שבו ניצחון צבאי ברור חייב להביא הסדרה מדינית: הסכם שיוביל למציאות ביטחון לאומי טובה ובטוחה יותר.

ברור שהמהלך הצבאי, המביא הישגים יוצאי דופן מול איראן ומול לבנון – הן בהתקפה והן בהגנה – טרם מיצה את עצמו. אף שמתקיים קשר הדוק בין החזיתות האיראנית והלבנונית, הן שונות במהותן בכל הנוגע לישראל. איראן רחוקה כאלפיים קילומטר; לבנון וחיזבאללה מונחים על גבולנו הצפוני. הבדל נוסף: באיראן אנו לוחמים לצד המעצמה החזקה בעולם, ארה"ב; בלבנון – אנו לבד.

זה לא סוד שתבוסה איראנית מחלישה מאוד את חיזבאללה. גם איראן וגם חיזבאללה נלחמים כרגע מתוך חולשה צבאית מוחלטת. מטרתם היא שרידות בסיום המערכה, הגדרת שרידות זו כניצחון, ובנייה מחדש לקראת הסיבוב הבא. ארה"ב וישראל, לעומתן, שואפות לניצחון ולתוצאות שלא בטוח שניתן להשיג בסיבוב הנוכחי. אחת מהן היא החלפת השלטון באיראן – מטרה שהדרך אליה נראית בשלב זה רחוקה. המשמעות הצבאית של השגת מטרה זו היא מלחמה ארוכה – כשההיסטוריה הצבאית מלמדת שמשלב מסוים מביאה מלחמה ארוכה לאובדן כוח, שחיקת הישגי הפתיחה, אובדן לגיטימציה פנימית, תקלות אפשריות – ועד לכדי הפסד ארוך טווח.

המשמעות היא שלעיתים יש להסתפק בהישגים צבאיים אפשריים, גם אם אינם מוחלטים. באיראן, לדוגמה, מדובר על השמדת יכולות פיתוח גרעין ופגיעה קשה בייצור וביכולת השיגור של הטילים הבליסטיים, ובמקביל ביצירת מצור כלכלי הדוק. סביר להניח שמערכה מתוכננת שכזו לאורך זמן, תחליש את המשטר ותביא, מתישהו בעתיד, לנפילתו.

בלבנון, כאמור, אנחנו לבד. ההישג הצבאי של המערכה הקודמת לא הביא לפירוק חיזבאללה מנשקו, למרות הצהרות לא אחראיות על ניצחון שישפיע לאורך שנים. בסיבוב הזה נדרשת פעולה אחרת וכמובן השגת תוצאה טובה יותר. בהקשר הזה חשוב להביא בחשבון כי זירת לבנון שונה מבעבר במספר מרכיבים עיקריים:
 

• חיזבאללה חלש בהרבה מבעבר.
• הממשל הלבנוני מכריז בפרהסיה על הצורך בפירוק חיזבאללה מנשקו.
• נשיא לבנון ג'וזף עאון, מביע רצון לכניסה למשא ומתן, עד כדי דיבור על שלום עתידי.

בדומה ללחימה באיראן, ברור שגם בזירה הלבנונית ההישג הצבאי לא מיצה את עצמו. ישראל תידרש להמשך מתקפה אווירית, ימית ויבשתית – יבשתית, לא בהכרח באמצעות אוגדות משוריינות הפועלות בביירות. המטרה העליונה העכשווית היא כמובן הגנה על יישובי הצפון והפסקת הירי לעבר שטחה של ישראל. המטרה האסטרטגית אינה כיבוש לבנון, ואינה יצירת רצועת ביטחון קבועה בתוכה. המטרה היא לאפשר לממשל הלבנוני לפרוק את חיזבאללה מנשקו ולסיים את היותו הכוח השולט בלבנון.

הממשל הנוכחי אינו מסוגל לבצע משימה זו לבד. יש לפתח דו-שיח עימו שבמסגרתו צה"ל יהיה הכוח החיצוני הפוגע קשות ביכולות חיזבאללה, בעוד הממשל הלבנוני – באמצעות צבאו החלש – והציבור הלבנוני ינטרלו את חיזבאללה מבפנים. מובנת הספקנות בישראל למהלך שכזה לאור העבר. ועדיין, אין להתעלם מהשינוי בעמדת הממשל הלבנוני. ראוי להיפתח למשא ומתן ולשיח – גלוי או חסוי – ולשיתוף פעולה לשם השגת מטרת העל: נטרול חיזבאללה ופירוק נשקו.

גם בלבנון חשוב לזכור: מלחמה ארוכה עלולה להתדרדר למלחמת התשה – המשך לשנתיים וחצי לחימה שאנו כבר מצויים בה. החברה הישראלית והכלכלה הישראלית אינם בנויים למצב זה. חוסר האמון במנהיגות הקיימת אינו תורם למאמץ. בנושא זה ראוי לעסוק במאמר הבא.

עוד ב-

אסטרטגיית ה"טירוף": איראן מהמרת על כלכלת העולם

לכתבה המלאה

* הכותב, איל בן ראובן, הוא אלוף במיל' וח"כ לשעבר מטעם המחנה הציוני.