דעות

המבחן של חוק התקשורת: מי יגן על הילדים מהסכנות במרחב הדיגיטלי?

החוק החדש הוא הזדמנות היסטורית לעדכן את כללי המשחק בעידן הדיגיטלי. דווקא משום כך, אסור שההגנה על קטינים תיוותר כהצהרה כללית. היא חייבת להיות עקרון יסוד, מפורש, מחייב ואכיף

יאיר אבידן | 30/6/2026 9:40 עקבו אחרינו בגוגל

אחת הדרכים לבחון כל חקיקה היא לשאול מי ייהנה ממנה. דרך חשובה לא פחות היא לשאול מי עלול להיפגע ממנה. אך קיימת שאלה נוספת, אולי החשובה והמשמעותית מכולן: מי אינו מסוגל להגן על עצמו? במקרה של חוק התקשורת החדש, התשובה ברורה – הילדים.

הדיון הציבורי סביב החוק מתמקד בעיקר במבנה השוק, ברגולציה, בתחרות, בכוחם של גופי השידור וביחסים שבין הממשלה, הרגולטורים והתקשורת. אלה בהחלט סוגיות חשובות, אולם בתוך הדיון הזה נדמה כי נושא אחד אינו זוכה למקום הראוי לו: השאלה אם ילדי ישראל יהיו מוגנים יותר לאחר כניסת החוק לתוקף.

חשוב לדייק: הצעת החוק אינה מתעלמת מהנושא. סעיף 92 בנוסח המוצע קובע כי המועצה תתקין כללים להגנה על קטינים מפני תכני צפייה ושמע העלולים לפגוע בהתפתחותם הנפשית או הגופנית, לרבות תכנים מיניים ואלימים. זהו סעיף חשוב. עצם קיומו מעיד כי המחוקק מכיר בצורך להגן על ילדים.

אלא שכאן בדיוק מתחילה השאלה האמיתית: האם בעידן הדיגיטלי די בסעיף מסמיך כללי? האם די בכך שהחוק יקבע שבעתיד ייקבעו כללים? האם זו רמת ההגנה שלה זכאים ילדים בישראל בשנת 2026? אני סבור שלא. הילד של היום אינו צורך תוכן כפי שצרך אותו הילד של לפני עשרים שנה. הוא אינו ממתין למהדורת הערב או לתוכנית המשודרת בשעה קבועה. הוא חי בעולם שבו התוכן זורם אליו ללא הפסקה דרך טלפונים חכמים, פלטפורמות סטרימינג, רשתות חברתיות, משחקים מקוונים ומערכות המלצה מבוססות בינה מלאכותית.

השורה התחתונה ברורה: הסיכון לילדים השתנה – בהתאם, גם ההגנה עליהם חייבת להשתנות. העולם כבר הבין זאת. בבריטניה, באיחוד האירופי ובמדינות נוספות, החקיקה החדשה בתחום התקשורת והמרחב הדיגיטלי אינה מסתפקת באמירה כללית שיש להגן על ילדים. היא מטילה חובות מפורטות על פלטפורמות וספקי תוכן. היא מחייבת זיהוי והפחתת סיכונים. היא דורשת התאמת שירותים לקטינים. היא מחייבת שקיפות, דיווח ואכיפה. במילים אחרות, היא מעבירה את האחריות מהילד אל המערכת.

זהו בדיוק העיקרון שצריך להנחות גם את מדינת ישראל. שוק חופשי הוא מנגנון רב-עוצמה ליצירת חדשנות, צמיחה ותחרות שאני בהחלט מאמין בו. יחד עם זאת, יש תחומים שבהם לשוק יש מגבלות מובנות, כאשר הגנה על ילדים היא אחד מהם.

ילד אינו צרכן רגיל. הוא אינו יכול להתמודד מול אלגוריתם שנועד למקסם זמן צפייה. הוא אינו מבין את המנגנונים הפסיכולוגיים שמפעילות פלטפורמות תוכן. הוא אינו מסוגל להעריך את מלוא ההשלכות של חשיפה לתוכן מיני, אלים או פוגעני. בוודאי שאינו יכול לנהל משא ומתן מול תאגידי תוכן בינלאומיים.

לכן, במקום שבו נפגשים שוק חופשי, טכנולוגיה וילדים, אין די ב"יד הנעלמה". נדרשת יד אחראית. יד של מדינה. יד של מחוקק. יד של רגולטור. יד של גוף אוכף. יד זו לא באה להחליף את ההורים. לא כדי לצנזר. לא כדי לפגוע בחופש הביטוי. אלא כדי להבטיח שהאינטרס של הילד לא ילך לאיבוד בתוך מערכת שתוכננה בראש ובראשונה למקסם צריכה, חשיפה והכנסות.

כאן בדיוק הייתי מצפה מהמחוקק ללכת צעד נוסף. לא להסתפק בסעיף כללי על הגנה על קטינים, אלא לעגן בחוק עצמו את עקרון טובת הילד. לקבוע חובת הערכת סיכונים לקטינים. לחייב את ספקי התוכן והפלטפורמות להוכיח כיצד הם מזהים, מצמצמים ומנהלים סיכונים לילדים. להטיל חובות שקיפות ודיווח. לקבוע מנגנוני אכיפה ברורים. במילים אחרות, לעבור מהצהרה על הגנה על ילדים למערכת של אחריות להגנה על ילדים.

כיו"ר עמותה הפועלת למען ילדים, אני יודע היטב כי ילדים אינם זקוקים לרחמים. הם זקוקים לאחריות. הם זקוקים למבוגרים שיקבלו עבורם החלטות נכונות בזמן הנכון. הם זקוקים לחברה שמבינה כי מניעת פגיעה חשובה לא פחות מהטיפול בה לאחר שכבר התרחשה. הדבר נכון שבעתיים לגבי ילדים המצויים ממילא במצבי סיכון או ילדים שנפגעו בעבר. עבורם, כל חולשה במנגנוני ההגנה עלולה להיות משמעותית במיוחד. אך ההגנה אינה מיועדת רק להם. היא מיועדת לכל ילד וילדה בישראל.

חברה נמדדת לא רק ביכולתה לעודד תחרות. היא נמדדת ביכולתה להציב גבולות. לא רק ביכולתה לקדם חדשנות. היא נמדדת ביכולתה להגן על החלשים ביותר. לא רק ביכולתה לייצר צמיחה. היא נמדדת ביכולתה לשמור על ערכיה.

חוק התקשורת החדש הוא הזדמנות חשובה לעצב מחדש את שוק התקשורת הישראלי. אסור להחמיץ אותה. דווקא משום כך, אסור שההגנה על ילדים תהיה הערת שוליים רגולטורית או הבטחה לעתיד. היא צריכה להיות אחת מאבני היסוד של החוק, משום שילדים אינם יכולים להגן על עצמם. זו אחריותנו לעשות זאת עבורם.