דעות

המלחמה שלא סופרים: איך בולמים את הקטל בכבישים?

תאונות דרכים אינן גזירת גורל, אלא תוצאה של מדיניות, תשתיות, אכיפה וסדרי עדיפויות. בדיוק כפי שמדינת ישראל פועלת לצמצם אבדות בשדה הקרב, עליה להתייחס גם לקטל בכבישים כאל מערכה לאומית מתמשכת. לא עוד השלמה עם מאות קורבנות בכל שנה, אלא חזון ברור של אפס הרוגים

ניצב בדימוס שחר איילון | 24/8/2026 14:46 עקבו אחרינו בגוגל

הרוגי תאונות דרכים במדינת ישראל אינם זוכים לכותרות ראשיות או ללוויות מתוקשרות. לא עורכים עבורם טקסי זיכרון ואין אנדרטאות רשמיות להנצחתם. במהרה הם הופכים לעוד נתון סטטיסטי עגום בקטל השקוף והמדמם בכבישים. עם המצב הזה אסור לנו להשלים.

כאשר לוחם יוצא לקרב, משפחתו וחבריו מודעים לכך שהוא נמצא בסיכון, כשהחשש לשלומו ולבריאותו מלווה אותם לאורך כל תקופת השירות. לעומת זאת, כאשר נהג או הולך רגל יוצא לרחוב, תמיד קיים סיכון, אבל המעגל המשפחתי והחברתי שלו אינו מצפה שיחזור בארון קבורה. כאשר יקירם נהרג בתאונת דרכים, ההפתעה מוחלטת.

אני סבור כי אין הבדל בתחושת האובדן בין הרוג בקרב לבין הרוג בתאונת דרכים. בהקשר הזה יש גם להביא בחשבון כי מאז קום המדינה מספר ההרוגים בדרכים גבוה ממספר ההרוגים במלחמות ישראל. הביטוי "אפס הרוגים בתאונות דרכים" (VISION ZERO), כלומר קביעת יעד של אפס הרוגים בתאונות בכבישים, נקבע לראשונה בשנות ה-90 בשבדיה על ידי הפרלמנט – הגוף השולט בחקיקה, בבניית התשתיות, בטכנולוגיה, בתקינת כלי הרכב, בהכשרת הנהגים ובשפיטה. במילים פשוטות: קובעי המדיניות הם הנושאים באחריות לבטיחות ולא האדם הפרטי.

בהדרגה הפך החזון למודל עולמי ואומץ במדינות רבות. ב-2005 החליט שר התחבורה דאז מאיר שטרית, כי משרד התחבורה ייקרא משרד התחבורה ובטיחות בדרכים – וזאת מתוך מטרה להדגיש את האחריות שהוא נוטל בהקטנת הקטל בכבישים. שטרית זימן את הכלכלן יעקב שיינין ז"ל וביקש ממנו להוביל ועדה בעלת ראייה מערכתית לצמצום תאונות הדרכים. ועדת שיינין קבעה יעד להורדת מספר ההרוגים השנתי מ-450 בממוצע ל-300 בתוך 10 שנים.

על פניו מדובר בהחלט ביעד ריאלי ולא בחזון דמיוני ומנותק – ואכן המלצות ועדת שיינין התקבלו במלואן בממשלה, אך כנהוג במקומותינו לא נעשה מאמץ מקיף אמיתי ורציף לביצוע. כך נשארנו עם ממוצע הרוגים שנתי בכבישים גבוה פי כמה מהיעד.

אתן שתי דוגמאות לביצוע מעשי של חזון "אפס הרוגים" במדינת ישראל. מסילות הברזל של הרכבת חצו בעבר למעלה ממאה כבישים ודרכים – מה שמכונה מפגש כביש-מסילה. מפגשים אלה יצרו סיכון ממשי לאור העובדה שרכבת כמעט אינה יכולה לעצור גם בעת סכנה. כך התרחשו לאורך השנים תאונות דרכים מחרידות כדוגמת אסון הבונים, אסון רבדים ותאונת בית יהושע.

בתקופתו של שאול מופז כשר התחבורה החלה תוכנית ממוקדת למיפוי המפגשים והפרדתם באמצעות הפרדה מפלסית וביטול הקונפליקט בין כביש למסילה. למעלה ממאה גשרים נבנו. התוצאה: אפס הרוגים. דוגמה נוספת נוגעת לכביש 66 (בין צומת מגידו ליקנעם), כביש צר ומסוכן שגבה את חייהם של עשרות בני אדם. על פי בקשת המשטרה, חברת נתיבי ישראל קידמה הקמת גדר הפרדה בין הנתיבים – מאז אין בכביש זה הרוגים.

בישראל מטילה המדינה את האחריות לבטיחות בכבישים על הנהגים, בעיקר באמצעות קנסות כבדים. על רקע המספר הבלתי נסבל של ההרוגים בכבישים, אני ממליץ לממשלה הבאה שתקום אחרי הבחירות, לחשב מסלול מחדש. על הממשלה העתידית להכריז על חזון "אפס הרוגים בכבישים", לקבל אחריות רב-מערכתית, ולהשקיע משאבים בחשיבה נכונה. אני סמוך ובטוח: ברגע שמדינת ישראל תאמץ מהלך כזה, מספר ההרוגים בכבישים יפחת באופן דרמטי. אמן.