זה ספק מוזר וספק על גבול הקומי, לראות את רשימת הדוברים בכנס החירום הזה. מה עומק ההבדל בין אילנה דיין, רזי ברקאי, יאיר לפיד, ניר חפץ, מוטי קירשנבאום ואלוף בן, שנואמים בכנס הזה? אם נניח לרגע לליהוקו של חגי סגל, שנמצא שם כעלה תאנה, כולם אשכנזים מהמרכז שמאל הישראלי.

וזה לא מקרי. עד כמה מייצגת התקשורת הישראלית את הציבור הרוסי בישראל? עד כמה בא לידי ביטוי בתקשורת הישראלית הציבור הימני? המסורתי? הערבי? המתנחלי? המזרחי? האם תכנית כמו לונדון וקירשנבאום, שבה יושבים מדי יום במשך שעה 2 אנשי שמאל קיצוני, היא תוכנית שמייצגת תקשורת מאוזנת? הניסיון לערבב בין המינויים ברשות השידור, שהם תקלה שהייתה פה תמיד, לבין חוסר הרצון של בעלי המניות של ערוץ 10 לשלם את חובם למדינה, לבין הצעת חוק פרטית ומטורללת על לשון הרע, הוא ניסיון מקושקש.

את ערוץ 10 צריך להציל וחוק לשון הרע הוא רע וגם ההתערבות בנעשה ברשות השידור, שאיננה דבר חדש בישראל, היא די מבאסת. אבל אלו זוטות. לא בגלל זה מתקיים הכנס הזה. מה שבאמת מפריע ומלחיץ את התקשורת בישראל, זה שיש ממשלה פה ימנית חזקה ואידיאולוגית שהעם בישראל, לפי כל הסקרים, מרוצה מתפקודה. וזה לא משהו שניתן לומר לגבי שביעות הרצון של העם מהתקשורת.

אם כנס התקשורת היה מעוניין לבחון את מה שבאמת צריך להיבחן, הוא היה דן בשאלה כיצד קרה שכל כך מעט חלקים בחברה הישראלית מקבלים ביטוי בשיח הישראלי.