הימים האחרונים לא היו טובים לעיתונות הכתובה: הפגנות בקרליבך, פיטורים בהארץ, פיטורים שקטים יותר בידיעות אחרונות ובגלובס, ובכלל, גל פיטורים בשוק התקשורת. התחושה שהעיתונות הכתובה הגיע לסוף דרכה, הפכה ליותר מציאותית בשנה החולפת.

ולמרות זאת, להערכתי השנה הקרובה טומנת בחובה סיכוי לעיתונות הכתובה. בפעם הראשונה יש הכרה שהעיתונות הכתובה היא עוגן תרבותי-דמוקרטי בחברה הישראלית, ואולי סוף סוף מישהו יחשוב מחוץ לקופסא ויאמץ את הפורמט הצרפתי - הקניית הערך של המילה הכתובה לבני הנוער. דווקא המשבר הנוכחי יכול להוות זרז להתגייסות של ממשלת ישראל להצלת העיתונות הכתובה, תוך שמירה על עצמאותה.

מי שהקשיב השבוע לח\"כ שלי יחימוביץ\' שהגדירה את הסערה בעיתון מעריב כ\"פיגוע\", מבין שגם במשטר המרכזי בישראל - הממשלה, הכנסת ומעצבי דעת הקהל, יש הכרה בעובדה שאם לא תהיה פה עיתונות חזקה, הדבר עלול לפגוע בחברה הישראלית ובערכי הדמוקרטיה שלה. נכון שהדמוקרטיה מתקדמת ואת הקידמה אי אפשר לעצור, אבל עדיין אפשר להקנות את הערך של חשיבות המלה הכתובה.

במקביל, העיתונות המודפסת תצטרך לעשות בדק בית רציני: לא עוד מדיה חדשותית, אלא פרשנית. לא להביא את הסיפור, אלא להביא את הצדדים השונים בו. לא לחפש את הכותרת, אלא להביא את ניתוח המציאות.

המותג מעריב מספיק חזק בעיניי בשביל לשרוד את התקופה הקרובה. העיתונות הכללית והכלכלית תצליח לשרוד, \'ידיעות אחרונות\' ו\'ישראל היום\' ימשיכו להוביל, ודבר אחד בטוח שיקרה - כל העיתונות הכתובה תפעל במצב של שקיפות מלאה מול הקורא. כלומר, מאחורי הקלעים של העיתונות המודפסת, הקווים האידיאולוגיים - אם ישנן, יובאו לפתחו שת הקורא, שיחליט לאיזה מן הפרשנויות הוא מאמין.

הכותבת הייתה יו\"ר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, והיא מרצה בתחום התקשורת