המדינה מאז הקמתה לא ראתה לנכון לנכס לעצמה את הזכות לחנך את הילדים מתחת לגיל שלוש. מציאות עגומה שהובילה לכך שהגיל הרך הופקר. אל לנו להישען על הצבת מצלמות במסגרות העשויות להרתיע ולהתריע על סכנה הנשקפת לכאורה לילדינו. הבשילה העת לתפור שמיכה איכותית, התפורה למידותיו של הפעוט
במדינת ישראל ישנם קרוב ל-530,000 פעוטות בגילי לידה עד 3. מדובר בשלב התפתחותי קריטי בו מתעצבות יכולותיהם וכישוריהם של הפעוטות בהיבטים פיזיולוגיים ורגשיים ובו ישנה חשיבות רבה למבוגר המשמעותי האמון עליהם, שיתווך להם את העולם ויסייע להם להתפתח באופן המיטבי והראוי ביותר.
לדאבוננו, המדינה מאז הקמתה לא ראתה לנכון לנכס לעצמה את הזכות לחנך את הילדים מתחת לגיל שלוש. מציאות עגומה שהובילה לכך שהגיל הרך הופקר ו"איש הישר בעיניו יעשה...".
מי שהיו שם לאורך השנים, לקחו אחריות על אזרחיה הרכים של המדינה והפעילו מעונות לרווחת ולחינוך הילדים, הם הארגונים החברתיים הציבוריים, בהם מתחנכים רבע מהפעוטות בישראל. הם דאגו למערך הכולל הקצאת מבנים, רכישת ציוד וכן לאיתור, הכשרת והדרכת הצוותים החינוכיים-טיפוליים.
במהלך השנים האחרונות, מסתמנת מגמת שינוי (קלה), המנסה למצב את תחום הגיל הרך במקום מעט יותר טוב: נחקקו חוקים כחוק המועצה לגיל הרך - גוף מתכלל שבאחריותו להתוות מדיניות בהיבטי חינוך, בריאות ורווחה מלידה ועד גיל 6, חוק הפיקוח החל על כלל המסגרות בישראל, המונות 7 פעוטות ומעלה, ומחייב את המפעילים בהעסקת אנשי צוות הנעדרים עבר פלילי, בהכשרתם ובהדרכתם, לצד הקפדה על סטנדרטים ותקנים בטיחותיים ותברואתיים לתפעול המסגרת, ובנוסף, חוק המצלמות האמור לוודא את שלומם ואת מוגנותם של הפעוטות במעונות.
לצד זאת, התקבלה החלטה ממשלתית ראויה להעביר את האחריות על המסגרות, שנכללו תחת חוק הפיקוח, ממשרד העבודה והרווחה למשרד החינוך בניסיון לייצר רצף חינוכי, מערך פדגוגי- טיפולי ומעורבות מצד הרשויות המקומיות.
חרף המאמצים לשיפור תחום הגיל הרך ולמרות תהליכי השינוי המתהווים – לא זאת שאין שינוי לטובה בתחום, אלא ישנה מגמת התדרדרות בדמותם של מקרי התעללות מרובים כלפי הפעוטות במסגרות.
כדי לשנות מן היסוד את תחום הגיל הרך - אל לנו להסתפק במיצוי גזר הדין עם אלו שסרחו וסטו מדרך הישר, או להישען על הצבת מצלמות במסגרות העשויות להרתיע ולהתריע על סכנה הנשקפת לכאורה לילדינו. הבשילה העת לתפור שמיכה איכותית, התפורה למידותיו של הפעוט.
יש לייצר תכנית הבראה שתכליתה לוודא את הסינרגיה בין שלושת המימדים: הפעוט, ההורה ואשת הצוות. כזו שתאפשר מוגנות ובטחון עבור הפעוטות בין כתלי המסגרות לגיל הרך, תרגיע את ציבור ההורים שהפקידו את האוצר היקר להם מכל בידי זו שתחום עיסוקה בגיל הרך הוא משאת נפשה ולא ברירת מחדל עבורה, ותחזק את מעמדה וכבודה של אשת הצוות.
בכדי להוביל לשינוי ממשי יש להכריז על התחום כפרופסיה, לפתוח את ועדת המחירים - שלא נפתחה מעל לעשור - ולתגמל את נשות הצוות כראוי. יש לפעול לשיפור התקינה במסגרות (היחס בין מס' הפעוטות לאנשי הצוות) שבמדינות ה- OECD עומדת על 1:4 ואילו בישראל מדובר בכזאת שאינה מאפשרת טיפול וחינוך איכותי (התקינה עומדת על 1:6 – בגילאי 15 שבועות עד 15 חודשים, 1:9 – 15 חודשים עד שנתיים ומחנכת אחת על כל 11 פעוטות בגילאי שנתיים עד שלוש) והתפוסה בכיתות ולהשקיע בהכשרות מקצועיות ובהדרכות הצוות החינוכי.
במקביל, יש להסיט את חיצי התרעלה המופנים ללא הרף אל עבר ההון האנושי - הקורס תחת גודל האחריות המונחת על כתפיו הצרות - אל עבר המדיניות הנהוגה בישראל מזה עשרות שנים, המקבעת את תחום הגיל הרך בתחתית הטבלה. יש להפסיק את "ציד המכשפות" הרווח לאחרונה, ההורס כל חלקה טובה ומבריח נשים יקרות ומקצועיות מהתחום. רובן ככולן נמצאות בתחום זה מהסיבות הנכונות ועושות כל שביכולתן לצלוח בכבוד את השליחות המאתגרת והסיזיפית הזאת. על המדינה מוטלת החובה לתת להן את הכלים הנאותים והראויים למען חינוכם וביטחונם של הילדים ואילו עלינו כחברה מוטלת האחריות המוסרית להעצים ולהצמיח אותן, להודות להן, ולאפשר להן לפעול בנחת, ברוגע, באמון ובאמונה.
הכותבת: ליאת גלנץ, מנהלת פעילות פורום ארגוני מעונות היום המפוקחים, לשעבר מנהלת מעון יום וחברת הוועד המנהל של העמותה הישראלית למען הילד בגיל הרך
