“במקום רשת – נוצר כאוס. במקום מערכת – קיבלנו אוסף של חכות פרטיות,” היא מדגישה. לטענתה, מדובר בבעיה עם השלכות חברתיות וכלכליות הרות גורל: “המצב לא רק פוגע בהתפתחות הילד – הוא שוחק את מעמד הביניים, מעמיק פערים, פוגע בתעסוקה הנשית, ומערער את האמון של הציבור במדינה.”
 

אבל זה לא חייב להיות כך. דקל מדגישה כי מדובר בבחירה מנהיגותית: “ההשקעה בגיל הרך היא ההשקעה עם התשואה הגבוהה ביותר למדינה – גם חברתית, גם כלכלית וגם ביטחונית. כל שקל שמושקע בגיל הרך – מחזיר את עצמו פי שבע בטווח הארוך. יש פחות נשירה, פחות פשיעה, פחות מצוקה – ויותר שוויון הזדמנויות ויציבות”/
 

לדבריה, כדי לשנות כיוון, המדינה צריכה לייצר “רשת דייגים” – מודל ניהולי מתואם: הקמה של גוף אחד מתכלל – שיאחד את כלל השירותים בתחום הגיל הרך, ביזור סמכויות לרשויות המקומיות – תוך מתן כלים, הכשרה ותקציב. ניהול קהילתי שמחובר לשטח – עם שיתוף אמיתי של הורים ואנשי מקצוע, הפסקת גישת ה”טלאים” – ובניית תשתית לאומית יציבה


 

דקל מציינת כי “צריך הנהגה שלא מפחדת לחשוב לטווח ארוך. אנחנו נוטים לבחור במי שמפזר הבטחות – כמו חוק חינוך חינם לגילאי 0–3 – אבל הגיע הזמן לבחור מנהיגים שפשוט פועלים.” היא מציינת לטובה את שר האוצר לשעבר אביגדור ליברמן, שהיה הראשון שהעביר את האחריות לגילאי לידה עד שלוש למשרד החינוך: “זה מהלך שנובע לא רק מתקציב – אלא מתפיסת עולם. הוא הראשון שראה את התוכנית שאני מובילה והבין שמדובר במפתח לעתיד של כולנו''. בסיום היא מוסיפה: “אם לא נתעורר עכשיו – לא יישאר מה לדוג. אבל אם נחליט אחרת – נוכל לבנות כאן מדינה שלא רק מגיבה, אלא מובילה. מדינה שרואה קדימה.״