כשהבת שלי הייתה בכיתה ה', היא חזרה מבית הספר והטילה פצצה: הודעה חגיגית שהיא "היחידה בכיתה בלי אייפון". בדקתי בקבוצת ההורים – היא לא היתה היחידה, אפילו לא קרוב לזה. אבל הסטטיסטיקה היבשה לא באמת משנה כאן. ברגע ההוא, הרגשתי את הלחץ שלה, את הבושה הצורבת, את הרצון העז והבסיסי פשוט להשתייך.

הדחף הראשון שלי היה לפתור את הכאב הזה מיד עם גיהוץ מהיר של כרטיס האשראי. הדחף השני, ה"חינוכי", היה להגיד לה: "תתמודדי, בחיים לא מקבלים כל מה שרוצים". לקח לי רגע לנשום ולהבין ששתי התגובות מחמיצות הזדמנות, הזדמנות שלא תחזור.

למה ה"כן" המהיר וגם ה"לא" המוחלט מסוכנים באותה מידה? כאשר אנחנו רצים לקנות מיד כדי להשתיק את הדמעות, הילדים לומדים שיעור בעייתי: מספיק ללחוץ על הכפתור הרגשי הנכון כדי שהארנק ייפתח. מצד שני, כשמסרבים מיד בנחרצות, הילדים לומדים שלהורים לא אכפת מהרגשות שלהם או מהמצוקה החברתית שלהם.

כך או כך, שתי התגובות הללו פשוט מחמיצות את העיקר: הרגע הזה הוא בגדר חלון הזדמנויות חינוכי נדיר. תחשבו על זה רגע – מתי עוד יש לנו את תשומת הלב המלאה (והבוערת) של הדור הצעיר לשיחה על כסף, תקציב וסדרי עדיפויות?

המוקשים בדרך: מה לא להגיד כשהילד מבקש?
האינסטינקט שלנו הוא לומר לילדים שלנו: "אין לנו כסף לזה" – אך זו למעשה טעות כפולה. אם זה לא מדויק, הילד יודע שאנחנו משקרים (הוא רואה אותנו קונים דברים אחרים). אם זה מדויק, זה עלול ליצור אצלו חרדה קיומית מיותרת.

השינוי הקטן עושה הבדל גדול: במקום לומר "אין כסף", עדיף להגיד: "בחרנו להשתמש בכסף שלנו לדברים אחרים כרגע". ההבדל הוא עצום. הילד מבין שיש כאן בחירה, לא חוסר. הכסף הוא משאב שאנחנו מנהלים, לא כוח עליון שמנהל אותנו.

מוקש נוסף הוא המשפט: "לא אכפת לי מה יש לאחרים". המשפט הזה סוגר למעשה את השיחה ופוגע בילד, כי לו כן אכפת. במקום זה, נסו: "אני מבין שזה מרגיש קשה להיות שונה. בוא נחשוב ביחד מה עושים". פתאום, במקום קיר, בניתם גשר.

שלב הפרקטיקה: ההבדל הדק בין "צריך" ל"רוצה"
אז איך עוברים מדיבורים למעשים? לוקחים דף ועט, ויושבים עם הילד על הספה. השאלה הראשונה היא: "מה אתה באמת צריך מהטלפון?" ובהתאם לתשובה שלו, מתחילים לרשום יחד:
 

• להתקשר להורים כשהוא במצוקה (או שההסעה מאחרת).
• להיות חלק מקבוצת הוואטסאפ של הכיתה (כדי להיות בעניינים ולא לפספס מסיבות).
• מצלמה טובה.
• משחקים.
• הלוגו של התפוח בגב המכשיר.

עכשיו מסתכלים על הרשימה שהתגבשה ושואלים: מה מזה הוא הכרחי לתפקוד של הילד, ומה נחמד שיהיה (מותרות)? ההבחנה הזו בין Need ל-Want, היא מהשיעורים החשובים ביותר בחיים הכלכליים של מבוגרים.

הפתרון היצירתי: פשרה, השתתפות ואחריות
רוב הילדים בטוחים שיש רק שתי אופציות שבאות בחשבון: או האייפון הכי חדש בניילונים, או כלום. התפקיד שלנו הוא להראות להם את דרך הביניים:
 

• אופציית היד השנייה/ דור קודם – רוצה אייפון? אין בעיה. התקציב שלנו מאפשר לרכוש אייפון 12 מחודש או יד שנייה במצב מצוין. הילד מתעקש על הדגם הכי חדש? את ההפרש הוא יממן.

 

• כוחה של השתתפות עצמית – מה ההבדל בין ילד ששובר טלפון תוך חודש לבין ילד ששומר עליו שנתיים? התשובה היא השתתפות במימון. כשילד משתתף, גם אם זה רק ב-20% מהעלות – מכסף שחסך מדמי כיס, מבייביסיטר או ממתנות יום הולדת – היחס שלו למכשיר משתנה. זה כבר לא "מתנה מההורים" אלא "משהו שעבדתי עליו". התהליך ארוך? חסרים לו 400 שקל? מעולה. הילד לומד שדברים טובים דורשים סבלנות ותכנון. דחיית סיפוקים היא שריר שחייבים לאמן.

חוזה לפני הרכישה: תיאום ציפיות מונע פיצוצים
אז מה נכנס להסכם? קודם כל דברים כמו אחריות פיננסית על תשלום הנזקים: "אם הטלפון נשבר בגלל רשלנות (ולא בלאי סביר), הילד ישתתף בחצי מעלות התיקון מדמי הכיס. נושא משמעותי נוסף בהסכם נוגע לזמן מסך, כלומר הגדרה ברורה של שעות ניתוק (למשל, אין טלפונים בזמן ארוחת ערב).

שורה תחתונה: זה לא באמת על האייפון
כשהילד שלכם מבקש אייפון, הוא לא באמת מבקש מכשיר עם מעבד מהיר. הוא מבקש להרגיש שייך, להרגיש "גדול", להרגיש שרואים אותו. התפקיד שלנו הוא לתת מענה לרגשות האלה מבלי להיכנע לצרכנות עיוורת ובלי לסגור דלתות.

השיח פה הוא אמנם על אייפון, ואני משוכנע שהוא מתקיים בהרבה בתים – אבל תקחו את זה כהורים לכל מוצר צריכה אחר כמו מביגוד ועד רובקס (נו... הכסף מרובלוקס). שיחה פתוחה, השתתפות כספית והבנות ברורות – זה המתכון הנכון. באופן הזה לא רק תחסכו כמה אלפי שקלים, אלא תבנו ילד שיודע לחשוב לפני שהוא קונה, שיודע להעריך עבודה קשה ושמבין שכסף הוא כלי להגשמת חלומות – אם רק מנהלים אותו נכון.

*הכותב, דב נודל, הוא המנכ"ל והמייסד של  ,חתול פיננסימהקהילות הפיננסיות הגדולות והמשפיעות בישראל.

עוד ב-

הבנק הוא לא חבר – אבל הוא יכול להיות שותף עסקי

לכתבה המלאה

הכתוב מובא למטרות אינפורמטיביות וכלליות בלבד ואינו מהווה בשום אופן עמדה או המלצה. האמור אינו מהווה ייעוץ פיננסי או פנסיוני, ואין בו כדי להוות תחליף לייעוץ השקעות אישי המתחשב בנתונים, בצרכים ובמאפיינים המיוחדים של כל אדם.