נדיר שסרט מצליח להיות גם מופע אקשן מטורף וגם יצירה שמצלצלת לך בראש הרבה אחרי שהאורות נדלקים באולם – קרב רודף קרב הוא בדיוק כזה. פול תומאס אנדרסון, שכבר שלושה עשורים מביא לקולנוע קלאסיקות בלתי נשכחות, מגיש כאן את אחת הפסגות שלו – סרט שמרגיש כמו מועמד בטוח לאוסקר מהשנייה הראשונה.

דיקפריו, שכולנו רגילים לראות אותו במלוא הדרו, מצליח כאן לגלם דמות רדיקלית ומורכבת – לוחם חופש שסוחב על גבו אהבה סוערת, אידיאולוגיה מתפרצת, ובעיקר עבר שמסרב להישאר מאחור. הוא פותח את הסרט לצד בת זוגו – פרפידיה בוורלי הילס שמגלמת השחקנית המדהימה טייאנה טיילור, בהופעה פראית, בועטת ונטולת גבולות – כזו שכנראה תכניס אותה ישר לרשימת המועמדויות הקרובה.

הסיפור מתגלגל במהירות לשדה קרב בלתי נגמר, כשהשניים מסתבכים עם קולונל פסיכוטי (שון פן, שמגיש כאן אחד מתפקידי הנבל הגדולים של העשור). הבת שנולדת להם, וילה (צ’ייס אינפיניטי), נגררת שנים אחר כך אל תוך החשבון הפתוח של ההורים, ויחד עם מורה קרבי קשוח (בניסיו דל טורו בתצוגה מלאת עוצמה), היא מוצאת את עצמה בלב קרב הישרדותי שמעלה את רף המתח כל כמה דקות ומספק סצינות מהדימות כמו זו של המרדף לקראת סוף הסרט.

מה שהופך את הסרט ליותר מסתם "עוד אקשן" הוא האיזון הנכון – אנדרסון מצליח לשלב סצנות פיצוצים ומרדפים שלא היו מביישים את מייקל ביי, עם מחשבה פוליטית וחברתית על מהגרים, זהויות, חירות אישית וקשרי משפחה. המוזיקה של ג’וני גרינווד מרדיו־הד עוטפת את הכול בפסקול מחשמל, והתוצאה היא מסע קולנועי אינטנסיבי, כאוטי, אבל גם חכם ומרגש.

עוד ב-

"חולית – החלק השני": הוא אחד מסרטי המד"ב הטובים ביותר אי פעם

לכתבה המלאה

בסופו של דבר, קרב רודף קרב מרגיש כמו שילוב של ממזרים חסרי כבוד עם קומדיית סטלנים ניינטיזית – רק הרבה יותר גדול, הרבה יותר פרוע, והרבה יותר בלתי נשכח.