שלוש שנים אחרי הפרק הראשון והמעולה באנתולוגיית "מפלצת", ריאן מרפי חוזר עם עונה שלישית, והפעם הוא בוחר בגיבור שאינו רק רוצח סדרתי – אלא אייקון תרבות אפל בפני עצמו: אד גיין, האיש שהפך לשם נרדף לסטייה, דיכוי דתי וטירוף מוחלט.

גיין, שזכה לכינוי “שודד הקברים”, שימש השראה לכמה מדמויות האימה הגדולות בקולנוע – מנורמן בייטס של היצ’קוק ב־פסיכו, דרך באפלו ביל ב־שתיקת הכבשים, ועד רוצח המסור מ"המנסרים מטקסס". מרפי, שמזוהה עם פרובוקציה עטופה באסתטיקה, נדמה היה כבחירה טבעית לספר את הסיפור הזה.

את גיין מגלם צ’רלי האנם, ובאחת ההופעות הטובות בקריירה שלו הוא מצליח להפוך את הדמות למפחידה דווקא כשהיא שקטה. יש בו משהו כמעט תמים, אפילו חביב, שמעצים את תחושת האימה כשאותה נורמליות מתפרקת מול עיני הצופה. כבר בפרק הראשון, הסדרה שוטחת את המנגנון הפנימי של גיין – הנתק הרגשי, התלות באמו והניסיון הנואש לרצות אותה – עד הרגע שבו הרצח הראשון מתרחש, רגע שצולם בקור מזעזע אך גם באיפוק מרשים.

לורי מטקאלף (זוכת האוסקר) בתפקיד האם, אוגוסטה, היא אחת מנקודות האור של הסדרה. היא מגלמת את אחת הדמויות האימהיות המצמררות שנראו על המסך בשנים האחרונות – שילוב של דתיות אדוקה, טירוף ושליטה מוחלטת. האובססיה שלה לבן, ההתנזרות מהנאה והאמונה שהעולם רקוב, בונות את הקרקע למה שיהפוך לרוצח אובססיבי בעצמו.

העלילה מתרחשת באמריקה של שנות ה־50, ומרפי משתמש ברקע התקופתי כדי לבחון – לפחות על פני השטח – את ההתבהמות של החברה האמריקאית: את הדיכוי המיני, את הפוריטניות, ואת המתח שבין נורמליות לעיוות. אך במקום להתעמק, הוא נוגע בכל דבר טיפה, וממשיך הלאה. הניסיון להקביל בין העבר של גיין לשואת היהודים בפרק השני הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לרשלנות התמטית של מרפי – רגע שמנסה להיות חזק ומטלטל, אך מסתיים כפרובוקציה מיותרת.

כמו בכל יצירה של מרפי, העיצוב האמנותי מושלם – הצילום מדויק, התאורה מלוטשת, והפסקול מעולה. גם הופעתו של טום הולנדר בתור אלפרד היצ’קוק, שמופיע באחד הפרקים, מעניקה לסדרה רגעים של קריצה קולנועית משובחת. אלא שכל הברק הזה לא מצליח להסתיר את העובדה שמדובר בעוד מוצר של “מפעל מרפי” – נוצץ, מהוקצע, אך חסר לב.

עוד ב-

בגיל 89: הבמאי והשחקן רוברט רדפורד הלך לעולמו

לכתבה המלאה

"מפלצת: אד גיין" היא סדרה שקל להתמסר אליה – היא מותחת, קצבית, ויזואלית להפליא – אך בסופו של דבר היא מתמכרת לעצמה. מרפי מציג שוב את מה שהוא יודע לעשות מצוין: לייצר תוכן מרהיב שנע בין האסתטי לאובססיבי, אך מתקשה להעניק לצופה משמעות אמיתית, זה לא מונע ממנה להיות חוויה טלוויזיונית אפלה ומהפנטת – רק כזו שתישכח מהר מדי אחרי שהמסך יוחשך.