הדוקו על "אורנה ואלה" הוא מכתב אהבה לתל אביב של פעם. ב־2018, אחרי כמעט 26 שנים, "אורנה ואלה" סגר את שעריו.

המקום, שהיה אחד מעמודי התווך של הקולינריה התל־אביבית, הטביע חותם עמוק על העיר ועזר להפוך את שנקין ל"שנקין" כפי שאנחנו מכירים אותו.

כשנסגר לקראת סוף העשור הקודם, אפשר היה לחשוב שמדובר בעוד מוסד שסיים את דרכו או באירוע שמעניין בעיקר את הברנז'ה.

אבל כבר בעשר הדקות הראשונות של "אורנה ואלה", הדוקו החדש של תומר היימן — שגם עבורו זהו סגירת מעגל — מתברר שהסיבה לסגירה לא הייתה כלכלית כלל.

בסצנה אחת רואה החשבון שלהם אומר במפורש שהמצב מצוין, ואף מתנגד לעצם המחשבה לסגור. התשובה מופיעה דווקא אצל אורנה: פשוט נמאס לה. אחרי כמעט שלושה עשורים של עבודה אינטנסיבית, למוסד קולינרי יש גם את הזכות להתעייף.

היימן, שמזוהה ביכולתו לשרטט דיוקנאות עמוקים — מ"יונתן אגסי" ועד "מיסטר גאגא" ואילנה גור — חוזר כאן לאותן מיומנויות. הוא עצמו מפציע בסרט בצעירותו, כשהוא מספר שדווקא שם יצא לראשונה מהארון, ומבהיר בכך שהסגירה של "אורנה ואלה" היא הרבה יותר מעוד סגירת מסעדה: זהו פרק בסיפור המיתולוגי של תל אביב, מקום שהיה בית לקהל ענק שמצא בו נחמה.

הסרט שמוקרן בקולנוע לב בהקרנות אקסלוסיביות ובמקביל עולה בהוט 8, נפתח בערב השנה החדשה, כשאלה עוברת בין השולחנות ובודקת באופן אישי את שביעות הרצון.

בהמשך השתיים מכנסות את הצוות ומודיעות על ההחלטה לסגור. משם הסרט מתחקה אחר האבולוציה שלהן מאז סוף שנות ה־90: חברות, שותפות, טרגדיות אישיות, אובדן, אבל גם חוסן עמוק.

אורנה ואלה תמיד היו שם זו עבור זו - בביטחון, בנשיות מודעת לעצמה, ובעוצמה שנובעת מהשקט שהן מקרינות. הן החלו כקונדיטוריות, צמחו והתפתחו, ובנו מותג שהפך לחלק מהנוף העירוני.

גם ברגעים הקשים, כמו כשאורנה איבדה את בן זוגה, אלה הייתה לצידה, וגם כשאורנה הפכה לאמא, בנה הפך לדמות משמעותית במסעדה - ובאחת הסצנות היפות הוא מספר שבקרוב יצטרך למצוא לעצמו עבודה אחרת.

עוד ב-

ביקורת סרט: "קיפר" - קולנוע שמנסה לומר הכול ולא מצליח לומר דבר

לכתבה המלאה

הסרט עשוי היטב. תכליתי, פחות משעה, ומצליח לכסות כרונולוגית את כל שרשרת האירועים, כשהכוח שלו טמון בעיקר בחומרים הנדירים שהוא מציג. "אורנה ואלה" מצטרף באופן טבעי לשורה של סרטי היימן, ולא במקרה ההקרנות שלו מתמלאות אחת אחרי השנייה - עדות חיה לכוחו של המותג שהשתיים בנו. זה סרט על תל אביב של פעם, על אהבת אדם, ועל מוסד שהותיר חותם אמיתי.