המחזה "זינגר" שהוצג בתיאטרון בקמארי, הוא אחד המחזות המרשימים שנראו כאן בשנים האחרונות והקהל שממלא את האולמות ערב־ערב הוא עדות ברורה לכך עמוס תמם, המגלם את פיטר זינגר, נותן תפקיד גדול באמת. זה מסוג התפקידים שאתה רואה ולא יכול שלא לחשוב שאם היה מעובד לסרט הוליוודי, כמעט בוודאות היה מוביל למועמדות לאוסקר. הוא מזכיר מאוד את כריסטופר וולץ ב"ממזרים חסרי כבוד" וב"עיניים גדולות", שם גילם נכלולי גם כן.

לצידו נדב נייטס, שמגלם את אחיינו סטפן, ממשיך להוכיח למה הוא נמנה עם השחקנים הבולטים בישראל: כמו ב"מלאכים באמריקה", גם כאן הוא מציג גבריות פגיעה ואיכויות משחק מדויקות, חזקות ועוצמתיות שמחזיקות את הבמה.

(צילום: אוהד רומנו)

לשלישייה הזו מצטרף רוי מילר, שמגלם דמות עוצמתית במיוחד - אסיר קומוניסט גרמני שאיבד את זכרונו בעקבות פגיעה מוחית. המשחק שלו הוא מהחזקים שנראו כאן לאחרונה: רגיש, מדויק ונטול מניירות. בסצנת הסיום הוא אף הצליח לרגש חלק מהקהל עד דמעות.
שלושתם יחד יוצרים מרכז כובד שמוביל את כל ההצגה. מדובר בטריו גברי מורכב - חלש וחזק, תוקפני ופגיע והם עושים את זה בלי להתאמץ.

(צילום: אוהד רומנו)

הסיפור עצמו מתחיל במחנה ריכוז, אך מהר מאוד עובר להיסטוריה האישית של זינגר: אדם שמגלה כיצד יכולות התחמון שלו פותחות בפניו דלתות, ומשם גולש לעולם של הונאות נדל"ן, יחסי כוח וניצול.

זינגר הוא “היהודי המכוער” במלוא מובן המילה: חמדן, נואף, תאב בצע - והמחזה מציג זאת לאורך כמה עשורים במשך כשלוש שעות, מהישרדות במחנה הריכוז ועד ההתרסקות הבלתי נמנעת. התפאורה והתלבושות מוקפדות מאוד, ברמה נדירה בנוף המקומי. זו הפקה שאפשר היה לראות גם בחו״ל בלי להרים גבה.

אחרי ההפסקה, במערכה שמתרחשת בתחילת שנות ה־70, מגיע אחד הרגעים החזקים במחזה: זינגר צופה בהצגה שנעשית על חייו - מערכה עוצמתית ומדויקת שבמרכזה ניצב על הבמה פסל ענק בדמותו.

במערכה הזו מצטרפת גם מושא תשוקתו החדשה בגילומה של אלינור וייל הנהדרת, שמגלמת דמות מפתח בעולמו של זינגר ומוסיפה רובד נוסף של מתח לעלילה שמגיעה לנקודת מפנה.

רמי ברוך, בתפקיד "המספר", מלווה את ההצגה לכל אורכה. הוא משמש כחוט המקשר של העלילה: מוסיף מידע, ממקם את הסיפור בהקשרים ההיסטוריים ועוזר לקהל לנווט בתוך העולמות המשתנים של זינגר - בפשטות, בדיוק, ובלי למשוך תשומת לב מיותרת.

המחזה, מאת פיטר פלאנרי ובתרגום שחר פנקס ותום חודורוב, מקבל מהבמאי גלעד קמחי טיפול מדויק. הבימוי שלו שקט, ברור ומתומצת - כזה שמאפשר לשחקנים להוביל את הסיפור מבלי לחנוק אותו. קמחי כבר הוכיח בעבר את יכולתו ליצור מחזות גדולים, וגם כאן הוא שומר על איזון נכון בין רגש, סיפור וקצב.

עוד ב-

סדרת הטלוויזיה "אור ראשון" כובשת את העולם: זה ההישג הענק שקטפה

לכתבה המלאה

למי שלא מכיר את המקור, אפשר לחשוב שמדובר בעוד גרסה של דמות “היהודי הנכלולי”, אך למעשה זהו מסע רחב בהרבה: מהמחנה, דרך לונדון של שנות ה־60 ועד האייטיז - כאשר כל עשור מקבל שפה וסגנון משלו. התוצאה היא מחזה מורכב, רדיקלי ואינטנסיבי מאוד שלא יוצא מהראש גם הרבה אחרי שמסתיים.