אין הרבה במאים שיכולים לבנות עולם קולנועי כמו ג’יימס קמרון. פנדורה היא עדיין אחד המקומות המרשימים והעשירים שנראו על המסך — עולם חי, צבעוני ומלא דמיון. זה קולנוע ששינה את הדרך שבה עושים סרטים, ואין לו כמעט מקבילה היום.

הסרט הראשון, שיצא ב־2009, היה קו פרשת מים בקולנוע: מהפכה טכנולוגית, חוויה שלא נראתה קודם, וסרט שהגדיר מחדש את מושג הבלוקבאסטר. הסרט השני, מ־2022, המשיך את ההצלחה והוכיח שהעולם שקמרון יצר עדיין סוחף קהל עצום. לא במקרה, שני הסרטים הפכו מהסרטים הרווחיים ביותר בתולדות הקולנוע, כשלפניהם נמצא רק טיטאניק - גם הוא של קמרון. הנתון הזה לבדו ממחיש עד כמה קמרון הוא אחד היוצרים החשובים והמשפיעים בדברי ימי הקולנוע.

אווטאר: אש ואפר ממשיך את הקו הזה מבחינה ויזואלית. כל פריים מושקע, העולמות מרהיבים, והחוויה הקולנועית גדולה ומיועדת למסך הגדול בלבד. קמרון עדיין יודע לביים אקשן בקנה מידה אדיר, ולבנות סצנות שמותירות רושם.

אבל כאן גם מתחילה הבעיה 
למרות כל היופי והעוצמה, העלילה עצמה כבר לא מצליחה לחדש. הסיפור מתקדם במסלול מוכר מאוד, עם קונפליקטים צפויים ומהלכים דרמטיים שמרגישים כמו וריאציה נוספת על רעיונות שכבר ראינו. יש הרחבה של העולם ושבטים חדשים, אבל אין אמירה חדשה או עומק משמעותי יותר.

גם הרגש, למרות שהוא נוכח, לא מוביל למקום מפתיע. יש אובדן, יש כאב, יש דרמה משפחתית - אך התחושה היא של חזרה על אותם מוטיבים. הדמויות מתפקדות היטב בתוך הסיפור, אבל לא עוברות שינוי מהותי.

והאורך - כאן קשה להתעלם. כמעט 200 דקות, שבשלב מסוים מתחילות להעיק. יש לא מעט רגעים יפים ומרשימים, אבל רבים מהם מרגישים מיותרים. עריכה הדוקה יותר הייתה יכולה להפוך את הסרט לחד וממוקד; במקום זה, התחושה היא של מתיחה יתרה. זה עצוב לכתוב את זה על יוצר בסדר גודל כזה, אבל זו ההרגשה.

בשורה התחתונה, אווטאר: אש ואפר הוא עדיין קולנוע גדול, מרשים ומכניס, כזה שרק ג’יימס קמרון יודע לייצר. אבל הקסם שהיה פעם פורץ דרך מתחיל להתפוגג. כשהסרטים הרביעי והחמישי כבר נמצאים באופק, עולה השאלה אם מדובר בהמשך טבעי - או בעוד סיבוב על נוסחה שכבר מיצתה את עצמה.