היה לי חשש מסוים לפני הצפייה לגבי מה יעשו עם "פיטר פן" בגרסת 2026. בשנים האחרונות לא מעט עיבודים לקלאסיקות מרגישים צורך לעדכן את המקור בכוח, להסביר אותו מחדש או להתאים אותו לרגישויות עכשוויות, לפעמים גם כשהדבר לא באמת משרת את היצירה. כאן בחרו אחרת. הסיפור נשאר מוכר ונאמן לרוח שלו, והשינוי מגיע בעיקר דרך הקצב, הבמה והמעטפת. לא ניסו לתקן בכוח משהו שעובד כבר עשרות שנים.

בתוך כל זה נכנס לי בירן לנעליו של פיטר פן. בירן, שפרץ לחיינו לפני כמעט שני עשורים ב"כוכב נולד", עשה מאז דרך ארוכה ובשנים האחרונות הולך ומבסס את עצמו כאחד הפרפורמרים הבולטים בישראל. רק לפני דקה הוא עוד היה על הבמה ב"פריסילה מלכת המדבר", בתפקיד פיזי ותובעני שביצע באינטנסיביות במשך יותר משנה, כמעט על בסיס יומי, וכמעט בלי לעצור הוא עובר עכשיו לפיטר פן.

המעבר עובד. בירן מביא לתפקיד את הקלילות, הכושר, האנרגיה והשובבות שהוא דורש, לצד ניסיון בימתי שכבר קשה לפספס. הוא לא מתאמץ להמציא פיטר פן אחר, אלא נכנס בטבעיות לדמות המוכרת ונותן לה את הקצב שלו.

וזה חשוב במיוחד בהפקה מהסוג הזה, שבה אין הרבה זמן לעצור. הבמה כמעט תמיד בתנועה: התפאורה, האנסמבל, הריקודים וכמובן סצנות התעופה. ההפקה גדולה, צבעונית ומושקעת, אבל לא עמוסה עד כדי כך שהיא בולעת את הסיפור. האפקטים עושים את העבודה, וסצנות התעופה מספקות בדיוק את הרגעים שילדים מחכים להם.

צילום: דפנה בן נון

בתוך העולם הזה משי קלינשטיין, בתפקיד וונדי, היא בחירה מוצלחת. נדמה שבתקופה האחרונה היא נמצאת כמעט בכל מקום, וגם כאן היא מצדיקה את זה. היא מקסימה, שרה מצוין ומביאה לוונדי את הרוך הנכון בלי לגלוש למתיקות יתר. הכימיה שלה עם בירן טבעית ונעימה, והשניים עובדים מצוין יחד.

ואז מגיע קפטן הוק, וששון גבאי פשוט נהנה ממנו. גבאי, אייקון בפני עצמו שנושק לעשור השמיני לחייו, נמצא בכושר נהדר. הוא מצחיק, חד ומשוחרר, ולוקח את הוק למקום תיאטרלי וצבעוני מבלי להפוך אותו לקריקטורה מוגזמת. הניסיון העצום שלו נוכח בכל רגע, אבל אף פעם לא מרגיש כאילו הוא גדול יותר מההצגה עצמה.

דווקא בין השמות הגדולים מצליחה לינוי כהן, בתפקיד טייגר לילי, לבלוט מאוד. אחרי שלוהקה מוקדם יותר השנה ל"סיפור הפרברים", כהן מספקת כאן עוד הוכחה לכך שמדובר בשם שכדאי לעקוב אחריו. היא כריזמטית, מהפנטת ובעלת נוכחות בימתית חזקה, ומוציאה הרבה מתפקיד שאינו מהגדולים במחזמר.

וזו גם נקודה לזכות מלאכת הליהוק כולה. אופיר וייל בתפקיד סמי, אסף לוי וגלעד בראון בתפקידי ג'ון ומייקל, וחנן שוורצברג, ליעם פינטו וטימוטי סניקוב בתפקידי הילדים האבודים, לצד יתר חברי הקאסט, משתלבים היטב בתוך ההפקה. "פיטר פן" יכול היה בקלות להפוך למופע של שלושה כוכבים גדולים עם אנסמבל מסביבם, אבל התחושה כאן היא של הפקה שלמה.
ככל שההצגה מתקדמת, אפשר גם להבין עד כמה המעטפת המקצועית חשובה להצלחה שלה. מדובר במופע גדול שעולה בתדירות גבוהה, לעיתים מספר פעמים ביום, עם כוריאוגרפיה, מוזיקה, החלפות תפאורה, אפקטים ותעופה שצריכים להתחבר בכל פעם מחדש. העובדה שכל זה נראה מהודק היא לא עניין מובן מאליו. לבמאי המשנה והכוריאוגרף עוז מורג ולהפקה המוזיקלית של בן שופן, לצד הצוות המקצועי הגדול שמאחורי הקלעים, יש חלק משמעותי בכך שהמכונה הזאת עובדת בקצב שהיא עובדת.

עוד ב-

"אל תשחקו אותה כוכבים": המסר התקיף של חנוך רוזן לשחקני הפסטיגל

לכתבה המלאה

ומעל הכול נמצאת כמובן הבחירה בחנוך רוזן כבמאי. החיבור להפקה מלפני 38 שנה נמצא שם, אבל בחוכמה לא הופך את הערב למופע נוסטלגיה. רוזן לא מביים רק עבור מי שזוכרים אותו כפיטר פן, אלא משתמש בהיכרות שלו עם החומר כדי להעמיד גרסה שעובדת היום. בסופו של דבר על המרכיבים האלה עובדין היטב והתוצאה היא מחזמר משפחתי מהוקצע, צבעוני ובעיקר מהנה מאוד.