עידן אזולאי, מנהל השקעות ראשי בסיגמא-קלאריטי בית השקעות מראה לנו איך שומרים על הכסף שלנו בעידן המשתנה, ואיך צופים את השינויים בכדי להגן על עצמינו.

אזולאי מדבר על תופעת ה-TACO - Trump Always Chickens Out. זה מתחיל באיום מפחיד שמרעיד את העולם, ממשיך ברטוריקה מאיימת ומסתיים בסוג של פשרה. ואיך הדרך היחידה של המשקיעים להתמודד עם העלייה בסיכון היא להשקיע בנכסים. זו הדרך האפקטיבית ביותר שבה ניתן לספק הגנה על ערך הכסף.

כך קרתה התופעה גם הפעם. בשיא הסאגה על השליטה בגרינלנד, טראמפ איים להפעיל כוח כנגד דנמרק אם ארה"ב לא תקבל את השליטה על האי ועוד אמר שאם זה לא יקרה הוא יטיל מכסים על אירופה. ואז הגיע כנס דאבוס.

טראמפ עלה על הבמה ובעוד נאום מייגע ולעיתים גם לא קוהרנטי הוא הבהיר שהוא רוצה "משא ומתן מיידי" וניסה להרגיע את הזעזוע הדיפלומטי כשהצהיר שלא ישתמש בכוח צבאי כדי להשיג את היעד. זמן קצר אחרי הנאום, טראמפ הודיע שהוא הגיע יחד עם מזכ״ל נאט״ו מארק רוטה למסגרת של הסכם עתידי סביב גרינלנד, והוסיף שבגלל ההבנות הללו הוא מבטל / מקפיא את איום המכסים שתוכננו.

הנסיגה עשתה את שלה, המשקיעים נשמו לרווחה והשווקים שבו לעלות. הדינמיקה הזו שבה טראמפ משמיע איום קיצוני (בעיקר כשהוא נעשה כלפי בת ברית), מרעיד את העולם ואת השווקים ואז נסוג נושאת עימה השלכות שראוי לתת עליהן את הדעת. ראשית, השוק "מתרגל". זאת אומרת יתכן ואמירות קיצוניות של טראמפ בעתיד יזכו לתגובה רפה מצד השווקים מפני המשקיעים כבר מורגלים בפרובוקציות ומקטינים את תגובת ההלם, וכך גם קטן הלחץ שהשווקים מפעילים על הממשל לסגת.

ואם ירידה של יום־יומיים כבר לא "מחנכת" את וושינגטון, קיים סיכון שהאיום הבא יטפס מדרגה בלי שהשוק יספיק לתמחר אותו בזמן ואז במקום עוד סיבוב של "קונים את הירידה", נקבל אירוע שבו הוויתור לא מגיע, או מגיע מאוחר מדי. במקביל, האיומים הקיצוניים של טראמפ ממחישים שהגבולות של השיח התרחבו מאוד והכללים של פעם כבר אינם רלוונטיים, מה שיוצר דינמיקה כאוטית שבה אין כללים וכל צד יכול להגיד וגם לבצע מה הוא מוצא לנכון ובהתאם לאינטרס שלו.

הדינמיקה של הדיפלומטיה כיום דומה לזו של עולם העסקים. אתם תתנו לי גישה למחצבים ומינרלים ואני אעניק לכם ביטחון. הכל נמדד בדולרים. הבריתות בין מדינות כבר אינן מושתתות על ערכים משותפים, כי אם על אינטרסים. מצד אחד, הדינמיקה הזו מכריחה מקומות "מנומנמים" ושבעים כמו אירופה להתחיל לדאוג לעצמן ולא להסתמך על ארה"ב והזינוק בתקציבי הביטחון משמש כראייה לכך. מנגד, האמון בין מדינות יורד.

אבדן האמון מוביל לדה גלובליזציה שבה חומות הסחר מוגבהות מפני שכל מדינה שואפת לשמור כמה שיותר על הנכסים הייחודיים לעצמה בין שאלו מחצבים ייחודיים ובין שזה קניין רוחני (Intellectual property). וכשהאמון יורד, הסיכון עולה והמשקיעים מתחילים לתור אחר נכסים שישמרו על הערך של כספם.

הוכחה לזה ניתן למצוא למשל במחיר הזהב שביום שישי רשם שיא נוסף והגיע למחיר של כמעט 5000$. בעוד שאת העלייה המטאורית במחיר הכסף (silver) ניתן להסביר גם בעלייה בביקושים התעשייתיים, הרי שהעלייה במחיר הזהב היא ביטוי לביקוש העולה לנכס בטוח, safe haven, כי שום דבר כבר לא בטוח. 

הדרך היחידה של המשקיעים להתמודד עם העלייה בסיכון היא להשקיע בנכסים. זו הדרך האפקטיבית ביותר שבה ניתן לספק הגנה על ערך הכסף (money). זה יכול להיות סחורות תעשייתיות או מתכות יקרות וכמובן שגם מניות. כמה שפחות מזומן. פקדון בבנק הוא פתרון מצוין כאשר הכל רגוע ורמת אי הוודאות נמוכה. זו לא הסיטואציה כעת.

עוד ב-

לראשונה אי פעם: הזהב הגיע לשיא היסטורי מטורף

לכתבה המלאה

הגרף שמצורף למטה מתאר את מדד מחירי הסחורות התעשייתיות שעלה בקרוב ל 30% בשנה האחרונה. על הסיבות שהביאו לעלייה הזו דנו בשבועות האחרונים ורק נציין שלהערכתנו, מגמת העלייה של הסחורות התעשייתיות תימשך גם בעתיד. הדרך הנכונה, שלא לומר היחידה שבה ניתן להגן על ערך הכסף אם ההערכה הזו תתממש היא אחזקה בנכסים שקשורים לאותן סחורות, בין שאלו מניות של חברות הכרייה ובין שאלו הסחורות עצמן (פחות מומלץ).