משבר האקלים אינו עוד נושא סביבתי. הוא אתגר כלכלי, פיסקלי וחברתי עמוק – כזה שנוגע בפריון, ביוקר המחיה, ביציבות הפיננסית ובאחריות כלפי הדורות הבאים. דווקא משום כך מטרידה התופעה שמתפתחת בשנים האחרונות בזירה הבינלאומית: מדינות מאמצות אמנם רטוריקה ירוקה, אך פועלות בכלים לאומיים מגוננים ולעיתים אף מפלים. במילים אחרות: במקום פתרונות גלובליים, מדינות בוחרות במסלולים לאומיים מגוננים, עטופים בשפה ירוקה, אך מונעים מאינטרסים צרים. זו לא נסיגה מהמאבק באקלים, אלא עיוות שלו.

את התופעה הזו מנתח בחדות המאמר Climate Nationalism"" של המשפטן והחוקר גבריאל וייל, שפורסם לאחרונה ב-Stanford Law & Policy Review. וייל אינו כופר בצורך לפעול – להפך: הוא מזהיר מפני מצב שבו מדינות מבקשות לקדם מטרה גלובלית מובהקת של הפחתת פליטות, אך עושות זאת באמצעות כלים שנועדו במקור להגן על אינטרסים לאומיים צרים באמצעות סובסידיות שמעדיפות ייצור מקומי, דרישות "ייצור מקומי", מכסי גבול וצעדים חד-צדדיים. כך, במקום שיתוף פעולה בינלאומי שמוזיל ומאיץ את המעבר הירוק, המאבק באקלים מתנהל כזירה תחרותית בין מדינות. הכוונה ירוקה, אולם ההיגיון שמפעיל אותה הוא היגיון של תחרות והגנה, ובעל מאפיינים של מלחמות סחר.

שינוי האקלים, בניגוד למשברים כלכליים מקומיים, אינו מכיר בגבולות. טון פחמן שנפלט בישראל, בסין או בארה"ב משפיע באותה מידה על האטמוספירה. זו בדיוק הסיבה שהעולם בחר באמנת פריז, לא כהצהרה מוסרית, אלא כהכרה בכשל שוק עמוק שרק ביכולת הקולקטיב לטפל בו באפקטיביות. כאשר כל מדינה פועלת לבדה, היא נוטה להשקיע פחות מדי, משום שחלק גדול מהתועלת זורם לאחרות. אמנת פריז נועדה לייצר מסגרת של אחריות משותפת, שקיפות והשוואת מאמצים ולא מרוץ בין מדינות.

אלא שבפועל אנו עדים לנסיגה שקטה מההיגיון הזה. מדינות מובילות משקיעות סכומי עתק במעבר ירוק, אך מתנות את התמיכה בהעדפת ייצור מקומי. המעבר הירוק הופך לזירה של "מרוצי" סובסידיות, שבו מדינות מתחרות זו בזו על משיכת ייצור ירוק אליהן באמצעות הגדלת הטבות וכסף ציבורי, ולא בכדי להפחית פליטות מהר יותר. חומות רגולטוריות "ירוקות" מהוות כללים סביבתיים שמוצגים כהגנה על האקלים, אולם בפועל משמשות כחסמי סחר שמקשים על יצרנים זרים, וכן פגיעה במדינות מתפתחות שאין להן יכולת להתחרות תקציבית. כך בשם האקלים לכאורה, אנו מייקרים אותו, מאטים אותו, ומחלישים את שיתוף הפעולה שהוא תנאי להצלחתו.

פה חשוב לדייק ולהדגיש: לא כל מדיניות אקלימית לאומית היא טעות. הבעיה מתחילה כאשר מדיניות אקלים מחליפה חשיבה גלובלית בחשיבה תעשייתית עטופה בירוק. המאמר מזהיר, בצדק, מפני מצב שבו מאבק באקלים הופך לכלי גיאו-כלכלי. כמו כן, ניתן דגש לאמת עמוקה יותר לפיה לאומיות אקלימית אינה רק בחירה שגויה, אלא מהווה סימפטום של קושי לאומי עמוק יותר בדרך ליישם את הכלי הכלכלי היעיל של מס פחמן שאינו מהווה עונש, אלא מייצג את תמחור הנזק.

מס פחמן מתקן כשל שוק, מאפשר לשוק לבחור פתרונות, מייצר ודאות להשקעות, וניתן ליישום עם התאמות גבול שקופות שאינן מפלות אלא משוות תנאים. זו כלכלה בסיסית ואינה מהווה או מייצגת אידיאולוגיה. הדיון הגלובלי באקלים התכנס מלכתחילה, ולא במקרה, סביב תמחור פחמן – ומכאן, האיחוד האירופי מתקדם לשם.

נדרשת כאן גם כנות. מס פחמן הוא כלי יעיל, אך קשה פוליטית, משום שהוא חושף את העלות הכלכלית של הזיהום באופן ישיר. זהו מס שהציבור רואה ומרגיש, לא עוד סעיף שנבלע בתקציב ולא ניתן לגלגלו הצידה או להסתירו בתקציב. במובן הזה לאומיות אקלימית אינה רק טעות מדיניות, אלא גם דרך לעקוף את הדיון הכלכלי הבסיסי הדן במי משלם על הנזק, מתי העלות נגבית, ואיך מחלקים אותה בצורה הוגנת בין עסקים, צרכנים והמדינה.

ומכאן לישראל. כמשק קטן, פתוח ותלוי סחר, אין לנו פריבילגיה לטעות. ישראל קטנה, כך שאינה יכולה להשתתף במירוץ סובסידיות עולמי, ואינה יכולה להרשות לעצמה מדיניות אקלימית מבודדת. מכאן, האינטרס הלאומי שלנו חופף כמעט במלואו לאינטרס הגלובלי של כלכלה פתוחה, רגולציה צפויה, והשתלבות חכמה במנגנונים בינלאומיים, שלפיהם מס פחמן מדורג, עם החזר ממוקד לאוכלוסיות ולתעשיות פגיעות, אינו איום על המשק, אלא מהווה כלי לניהול סיכונים וסיכויים, לשימור תחרותיות ולצמצום חשיפה עתידית למכסי גבול חיצוניים.

הדיון האקלימי בישראל אינו יכול להישאר בשאלת "האם". הוא חייב לעבור לשאלת "איך". האם נבחר בחשיבה קצרת טווח ובקיצורי דרך לאומיים שמרגיעים פוליטית אך בעלי סיכון כלכלי, או שנאמץ חשיבה ארוכת טווח ואחראית שמבינה שהאינטרס הלאומי הרחב לא רק מצוי בהלימה עם האינטרס הגלובלי, אלא גם תלוי בו. האקלים אינו בעיית שמאל או ימין ואינו מהווה סוגיה אידיאולוגית – הוא מהווה תשתית לכלכלה, לחוסן חברתי ולרווחת הדורות הבאים.

כפי שמציין מחקרו של וייל, לא ננצח את אתגרי וסיכוני האקלים באמצעות בניית חומות ירוקות, אלא באמצעות תמחור נכון, שיתוף פעולה, מינוף הקולקטיב ואומץ מדיני. העולם כבר הבין זאת באמנת פריז. אכן קיימים "קלקולים", משברים ושינויי כיוון. הכיוון הכללי נראה לי ברור. השאלה היא אם אנחנו מוכנים להפסיק לדחות את הטיפול באירוע ולהתחיל לנהל.

וחשוב לזכור את שנכתב – "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". ויפה שעה אחת קודם.

עוד ב-

אירופה מתמחרת אקלים – גם ישראל תידרש לשלם את החשבון

לכתבה המלאה

*יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. כיום יו"ר הוועדה המייעצת – מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן.