דעות

על תשואה, קיום וחוסן חברתי – שינוי האקלים כאתגר כלכלי

המשוואה ברורה וחד משמעית: השקעה בהסתגלות ובהפחתת סיכון מציגה תשואה חיובית גבוהה, מגינה על אזרחים ומייצרת הזדמנויות עסקיות. מנגד, אי-עשייה מגדילה הפסדים, מעמיקה אי-שוויון ומערערת יציבות

יאיר אבידן | 5/1/2026 9:04

דוח Climate Risk Index 2026, שפורסם על ידי Germanwatch אינו עוד מסמך סביבתי. מדובר במסמך כלכלי-חברתי מובהק, המבוסס על נתונים היסטוריים, ומדבר בשפת סיכון, עלות ותשואה. הדוח בוחן שלושה עשורים (1995–2024) של אירועי קיצון אקלימיים ומציג תמונה מצטברת: למעלה מ-830 אלף הרוגים, מיליוני נפגעים, ונזק כלכלי ישיר של יותר מ-4.5 טריליון דולר (מותאם אינפלציה). אלה אינם תרחישים עתידיים – זהו חשבון שכבר שולם.

לב הדיון הכלכלי אינו בשאלת האשמה, אלא בשאלת עלות אי-העשייה. אירועי קיצון אינם עוד חריגים; הם הופכים לדפוס. הופכים למעשה תרחיש קיצון לתוכנית עבודה. המדע מצביע בבירור על עלייה בעצימות ולעיתים גם בתדירות של גלי חום, משקעים קיצוניים ושיטפונות. גם כאשר שונות טבעית מסבירה מתי אירוע התרחש, שינוי האקלים מסביר כמה חזק הוא היה וכמה יקר היה המחיר. העלות המצטברת אינה ליניארית. היא מאיצה, ומכרסמת ביכולת התפקוד הכלכלית והחברתית.

מכאן נובע המסר המרכזי, לפיו שינוי האקלים הוא סיכון מערכתי-כלכלי-חברתי. הוא פוגע בתשתיות, בבריאות הציבור, בפריון העבודה, בשרשראות אספקה, בביטוח ובאשראי – אך גם בלכידות החברתית עצמה. כאשר חום קיצוני משבית עבודה, הצפות פוגעות בשכונות מוחלשות, ומחירי מזון ואנרגיה מזנקים, הנזק אינו רק לתוצר ולתקציב, אלא גם לאמון הציבור וליציבות, שהם נכסים כלכליים לכל דבר.

דווקא משום כך, התשואה הגבוהה ביותר נמצאת בהסתגלות (Adaptation). מחקרים של הבנק העולמי, ה-OECD וה-IPCC (הוועדה הבין ממשלתית לשינוי האקלים) מצביעים בעקביות על יחס עלות-תועלת שמרני של 4:1 ועד 10:1 להשקעות בתשתיות מים וניקוז, חום עירוני, מערכות התרעה מוקדמת, וחיזוק רשתות חשמל ובריאות. לא כל השקעה מניבה אותה תשואה, אך בממוצע מדובר באחת ההשקעות הציבוריות המשתלמות ביותר באמצעותן פועלים למניעת נזק ידוע מראש. לצידה קיימת גם תשואה חברתית ברורה – המתבטאת בפחות תחלואה ותמותה, פחות אובדן ימי עבודה, ופחות פגיעה באוכלוסיות הפגיעות ביותר.

גם הפחתת פליטות (Mitigation) אינה מוצגת כעמדה מוסרית, אלא כביטוח מפני סיכוני קצה. העלות של פעולה כיום ידועה ומוגבלת. בהשוואה לכך, העלות של אי-פעולה הסתברותית, עלולה להיות הרסנית, במיוחד כשמערכות חוצות את ספי תפקודן. ובהקשר זה, מנגנוני Loss & Damage (מסגרות מימון ותמיכה שנועדו להתמודד עם נזקים כלכליים וחברתיים משינוי אקלים שכבר אינם ניתנים למניעה או להסתגלות, בעיקר במדינות פגיעות) אינם נדיבות או צדקה, כי אם כלי ייצוב שמפחית סיכונים מערכתיים יקרים בהרבה דרך סחר, הגירה, ביטוח ואשראי.

הדוח מחדד אמת לא נוחה לפיה הפגיעה אינה שוויונית. מדינות וחברות חזקות סופגות נזק מוחלט גדול, אך נהנות מיכולת ספיגה ושיקום. מדינות וחברות חלשות נפגעות לעיתים מנזק מוחלט קטן יותר, אך הנזק היחסי עלול להיות קטלני. כך מועצם אי-השוויון, וכך גם מתעצמת התלות ההדדית. בעולם של שרשראות אספקה גלובליות, חוזק המערכת אינו נקבע לפי החולייה החזקה ביותר, אלא לפי החולייה החלשה ביותר. ספק קטן שקורס, נמל פגיע שמושבת, או אזור ייצור עתיר מים שנפגע, הופכים לשיבוש מערכתי שמתגלגל דרך מחירים, זמינות וסיכון פיננסי.

מכאן ההיגיון הכלכלי הפשוט לפיו השקעה בחוסן של החוליות החלשות אינה פילנתרופיה אלא מהווה ניהול סיכונים רציונלי. חיזוק ספקים, תשתיות וקהילות פגיעות לאורך השרשרת כולה מקטין סיכון מערכתי גם לחזקים. ככל שהפערים גדלים, כך הסיכון המערכתי מתרחב; וככל שהם מצטמצמים, כך התשואה הכלכלית והחברתית של ההשקעה עולה.

בנקודה זו ראוי להציב מראה בהקשר הישראלי. ישראל אינה יכולה לבדה "להזיז את המחט" העולמית של היקף הפליטות. תרומתה הישירה למאזן הגלובלי מוגבלת, וזהו טיעון לגיטימי. מכאן עולה מסקנה הפוכה: לישראל יש אינטרס כלכלי מובהק לפעול, גם בלי יומרה לשנות את העולם. ראשית, כדי להגן על אזרחיה: כמדינה קטנה, צפופה וחמה, תלויה ביבוא מזון ואנרגיה, עם תשתיות ונמלים חשופים לאירועי קיצון. השקעה בהסתגלות היא השקעה בביטחון כלכלי-חברתי ובחופש פעולה לאומי. שנית, כדי ליהנות עסקית ולמנף את היתרון היחסי הקיים למדינה בחדשנות, בטכנולוגיות מים, אנרגיה, חקלאות, ניהול רשתות וסיכונים. עולם שמאיץ השקעות בהפחתה ובהסתגלות מייצר שווקים, וישראל יכולה להיות ספקית פתרונות ולא רק צרכנית נזקים.

באשר לשאלה, מי צריך להשקיע? התשובה ברורה – כולם, אך כל אחד בהתאם לתפקידו. ממשלות כמשקיעי עוגן בתשתיות ובוודאות רגולטורית; בנקים מרכזיים כמתמחרי סיכון פיננסי; רגולטורים כמתרגמי סיכון לכללים; פירמות כהגנת שרשראות ערך; ושווקים פיננסיים כמכפילי היקף, כאשר האותות ברורים. ומעל הכול, חשיבות רבה לאוריינות כלכלית-חברתית במטרה להבין ולהפנים שאקלים הוא סיכון הסתברותי עם השלכות חברתיות ישירות ולא ויכוח ערכי.

לכן, זו אינה שאלה פוליטית או אידיאולוגית. זו החלטה כלכלית-חברתית. השקעה בהסתגלות ובהפחתת סיכון מציגה תשואה חיובית גבוהה, מגינה על אזרחים, ומייצרת הזדמנויות עסקיות. מנגד, אי-עשייה מגדילה הפסדים, מעמיקה אי-שוויון ומערערת יציבות. הקריאה העולה חדה וברורה. פעולה הוליסטית, קולקטיבית ומתואמת מלמעלה עד למטה – משום שזה משתלם, מייצב ומגן. בעולם שבו חוזק נמדד ביכולת לעמוד בזעזועים, השאלה איננה מי החולייה החזקה ביותר, אלא מי דואג שהחולייה החלשה לא תישבר. עבור ישראל, כמו עבור העולם כולו, זו אינה אידיאולוגיה – זו שאלה של חוסן, קיום ועתיד כלכלי.