דעות

האקלים כבר מתומחר: מי שייערך מוקדם יוביל, ומי שלא - ישלם

האקלים כבר מתומחר בכל החלטה כלכלית: לא אידאולוגיה ולא רגולציה - אלא תיעדוף, הקצאת הון, חוסן ויתרון תחרותי

יאיר אבידן | 23/2/2026 15:15

שינוי האקלים אינו עוד סוגיה סביבתית, ערכית או אידאולוגית. הוא הפך לגורם כלכלי פעיל, כזה שמשפיע בפועל על תוצר, תקציב, אשראי ויציבות פיננסית. ארגונים שממשיכים להתייחס לאקלים כאל סעיף ציות מחמיצים הזדמנות. ארגונים שמשלבים אותו בליבת האסטרטגיה העסקית מייצרים ערך. לא ערך ערכי, אלא ערך כלכלי מדיד, החלטות השקעה איכותיות יותר, תמחור סיכון מדויק יותר ויכולת פעולה טובה יותר תחת אי-ודאות.

מעבר לכך, שינוי האקלים כבר אינו רק סיכון מערכתי. הוא מתחיל לייצר פערים בין ארגונים בפערי מימון, בפערי ביטוח וביכולת להמשיך לפעול בתנאי אי-ודאות. השאלה אינה עוד אם הסיכון קיים, אלא מי כבר נתפס כחברה יציבה ומי מתחיל להיתפס כחשיפה.

במשך שנים סיכון אקלימי נתפס בעיקר כעניין רגולטורי: עוד חובת דיווח, עוד סעיף ציות, עוד טבלה בדוח השנתי. בפועל, ובשקט יחסי, הוא הפך למבחן של איכות ניהול והקצאת משאבים והון. לא בגלל אידאולוגיה סביבתית, אלא משום שהעולם הכלכלי נעשה תנודתי יותר, עתיר אי-ודאות ומרובה זעזועים. במציאות כזו, סיכון שאינו מזוהה, מתומחר ומנוהל אינו ביטוי לשמרנות, אלא פער ניהולי. ובהקשר הזה חשוב עוד להדגיש: אין מדובר רק בסיכונים - מדובר גם בהזדמנויות עסקיות, במימון חדשנות, בפיתוח תשתיות ובהיערכות מוקדמת להסתגלות ולהפחתה.

הכשל אינו מדעי וגם לא טכנולוגי. הידע קיים, הכלים קיימים, וההון, ציבורי ופרטי, קיים. הכשל הוא ניהולי. הוא משילותי. הוא נמצא במדידה, בתמריצים ובהתבוננות קצרת הטווח. שינוי האקלים מתנהג כמו סיכון מאקרו כלכלי לא ליניארי. הוא מצטבר בהדרגה, חוצה ספים ללא התרעה מוקדמת ופוגע בו זמנית בפריון, בתשתיות, בבריאות הציבור ובאמון. סיכונים כאלה אינם נעלמים כשמתעלמים מהם. הם פשוט מופיעים מאוחר יותר ובעלות גבוהה בהרבה.

כאן מתחדדת הבחנה כלכלית חשובה. הדיון הציבורי ממשיך להתמקד בעיקר בהפחתת פליטות, אך מבחינה כלכלית השאלה הדחופה יותר היא הסתגלות. הסתגלות פירושה השקעה מוקדמת בחוסן, חיזוק תשתיות, התאמת תהליכים, מיגון שרשראות אספקה ושיפור יכולת ההתמודדות עם זעזועים. אי-השקעה בהסתגלות אינה חיסכון אמיתי, אלא לכל היותר הקלה תזרימית זמנית, חיסכון לכאורה שמייצר התחייבות עתידית לא מתוקצבת. ביום משבר, אותה התחייבות תופיע כהוצאה חירומית, בלתי מתוכננת ובלתי נשלטת.

הדבר נכון על פני מנעד רחב של תעשיות. בתעשייה המסורתית, שילוב סיכוני אקלים כבר בשלב תכנון ההשקעות משנה סדרי עדיפויות ומצמצם השקעות תקועות. בענפי תשתיות ואנרגיה, תמחור נכון של סיכונים פיזיים ומעבריים, מפחית הפסדי קיצון ומוזיל עלויות מימון. בענפי הפיננסים, בנקאות, אשראי וביטוח, מדובר כבר בליבת המודל העסקי. מי שמזהה מוקדם חשיפות אקלימיות מתמחר סיכון טוב יותר, מגן על יציבותו ומקטין סיכון מערכתי. גם בענפים שנראים רחוקים מהדיון, כמו קמעונאות, לוגיסטיקה וטכנולוגיה, ההשפעה מוחשית דרך פגיעות בשרשראות אספקה, עלייה בעלויות תפעול ותנודתיות בביקוש.

הנתונים הכלכליים תומכים בכך בעקביות. שילוב מוקדם של סיכוני אקלים מפחית תנודתיות בתזרימי מזומנים ומתבטא בפערים בעלות ההון. זו אינה "פרמיית מוסר", אלא פרמיה בגין צמצום אי-ודאות וניהול סיכונים טוב יותר. מחקרים בינלאומיים מצביעים על פערים של עשרות נקודות בסיס בעלות המימון בין חברות המנהלות סיכונים אקלימיים באופן שיטתי לבין חברות שאינן עושות זאת.

התהליך הזה אינו עתידי. מוסדות פיננסיים, חברות ביטוח ומשקיעים מוסדיים כבר מבדילים בין חשיפות שונות. במקומות מסוימים הכיסוי הביטוחי מצטמצם, פרמיות עולות וההון מתייקר. זהו מעבר שקט מהצהרות ESG לתמחור סיכון בפועל.

מכאן נובעת הבחנה נוספת: סיכון אקלימי אינו רק מה שיש לצמצם, אלא גם הזדמנות שיש לנהל. השקעות בהסתגלות מציגות שוב ושוב יחס עלות תועלת חיובי. כל שקל שמושקע היום חוסך כמה שקלים של נזק עתידי, מצמצם תנודתיות ואף יוצר יתרון תחרותי. זו אינה הוצאה שוטפת, אלא השקעה עם תשואה צפויה, במיוחד בכלכלות קטנות ופתוחות, הרגישות לזעזועים חיצוניים.

בנקודה הזו מתחדד תפקיד הדירקטוריון וההנהלה. השאלה הניהולית אינה כיצד לעמוד בדרישות הדיווח, אלא כיצד המידע האקלימי משפיע בפועל על החלטות השקעה, תמחור סיכונים, תכנון הון והערכת תרחישי קיצון. אקלים הופך למסנן איכות ניהולי, בדומה לדיגיטציה, לבינה מלאכותית ולסייבר.

האחריות, חשוב להבהיר, אינה נעצרת במגזר העסקי. גם למדינה תפקיד מכריע. מדיניות עקבית, תשתיות נתונים ותמריצים להשקעות בהסתגלות ובהפחתה מפחיתים סיכון מערכתי ומוזילים את עלות ההון למשק כולו. היעדר מדיניות עקבית אינו ניטרלי - הוא מעמיק אי-ודאות, דוחה השקעות ומייקר את הפעילות הכלכלית.

גם ההיבט החברתי אינו שולי. כאשר עלויות ההיערכות נופלות באופן א-סימטרי על אוכלוסיות פגיעות, נוצר סיכון של פגיעה באמון והרחבת אי-השוויון, סיכון חברתי שהופך במהירות לסיכון פוליטי ופיננסי. בסופו של דבר, שינוי האקלים אינו מבחן של אידאולוגיה. הוא מבחן של ניהול כלכלי. הבחירה אינה בין אקלים לכלכלה, אלא בין כלכלה שמנהלת סיכונים וסיכויים בזמן לבין כלכלה שמופתעת מהם.

בשוק תחרותי, סיכונים שאינם מנוהלים אינם נשארים ניטרליים. הם מתורגמים לעלות הון גבוהה יותר, לתנודתיות גדולה יותר ולפגיעה בכושר ההישרדות. שינוי האקלים אינו רק מבחן ניהולי. הוא הופך למנגנון סינון. מי שמנהל אותו, יוביל. מי שמתעלם ממנו, יתומחר בהתאם.