העולם אינו מתקרב לאסון אחד גדול. הוא מחליק אליו באמצעות הצטברות שקטה של החלטות קצרות טווח. זהו המסר המרכזי של דוח הסיכונים הגלובליים לשנת 2026, שפורסם על ידי הפורום הכלכלי העולמי (World Economic Forum). אין כאן דרמה או פאניקה, אלא שינוי עמוק בסדרי העדיפויות לפיו כוח גובר על כללים, תחרות דוחקת שיתוף פעולה, והאזרח נותר בלי רשת ביטחון.

הדוח מכנה זאת "עידן התחרות" (The Age of Competition), בפועל מדובר בעולם שבו הכלכלה חדלה לפעול לפי עקרונות של יעילות ויתרון יחסי, והופכת לזירת מאבקי כוח. מדינות מעדיפות ייצור "בטוח" על פני ייצור זול, ספק "ידידותי" על פני ספק יעיל, ורגולציה סלקטיבית על פני שווקים פתוחים. סנקציות, חסימות שרשראות אספקה וסובסידיות לאומיות אינן חריג, אלא מהוות מדיניות. זהו ויתור מודע על היתרון היחסי בשם ביטחון ואוטונומיה – אך התוצאה היא כלכלה עולמית יקרה יותר, פחות פרודוקטיבית ויותר אינפלציונית, שבה העלות אינה נרשמת מיד בתקציב, אלא מתגלגלת בהדרגה אל האזרחים.

זהו גם עולם שבו סחר, טכנולוגיה, אנרגיה ותשתיות הופכים לכלי נשק. מדינות משתמשות בכלכלה כדי לקדם אינטרסים גיאו-פוליטיים, בעוד מוסדות בינלאומיים נחלשים, האמון נשחק, והרעיון של כללי משחק משותפים הולך ומתפורר. כאשר הכללים מתערערים, גם היכולת לתכנן לטווח ארוך נפגעת.

בטווח הקצר, הסיכון החמור ביותר לפי הדוח אינו שינויי אקלים, אלא עימותים גיאו-כלכליים כדוגמת מלחמות סחר, פיצול שווקים ורגולציה ככלי ענישה. זהו שינוי דרמטי לא משום שהאיום האקלימי נעלם, אלא משום שהוא נדחק הצידה. מדינות יודעות היטב מה מסוכן לעתיד, אך עסוקות מדי בניהול מאבקים של כאן ועכשיו. כאן מתגלה פרדוקס מסוכן: ככל שהמערכת הגלובלית נעשית פחות יציבה, כך קטן הסיכוי להשקיע בפתרונות ארוכי טווח. הדחוף גוברעל החשוב. התוצאה היא עולם פחות יעיל, פחות צודק ובעיקר פחות עמיד.

הדוח חד במיוחד בנקודה אחת לפיה אי-שוויון אינו רק בעיה חברתית, כי אם סיכון מערכתי. זהו "הסיכון המסביר" ביותר, כזה שמזין כמעט כל משבר אחר – קיטוב פוליטי, שחיקת אמון במוסדות, התפשטות דיסאינפורמציה וקושי מתמשך ליישם מדיניות עקבית. כאשר האמון נשחק והקיטוב מעמיק, כל החלטה הופכת למחלוקת, וכל רפורמה זמנית בהגדרה, מה שמקשה על יישום מדיניות עקבית לאורך זמן.

כלכלה יכולה להמשיך לצמוח גם כך, אך כאשר פירות הצמיחה אינם מתחלקים באופן רחב, נבנית תחושת עוול. התחושה הזו אינה נשארת בנתונים. היא מתפרצת ברחוב, בקלפי וברשתות, ומערערת את עצם היכולת למשול לאורך זמן.

כאן חשוב לחדד כי אין מדובר רק בכשל משילות של מדינות בודדות, אלא בכשל משילות קולקטיבי. בעולם של תחרות גיאו-כלכלית, אף שחקן אינו ממהר להציב כללים שמגבילים אותו מחשש לאובדן יתרון יחסי. כך נוצר ואקום משילותי-רגולטורי מתמשך, שבו כולם מזהים את הסיכון, אך מצפים שמישהו אחר יפעל ראשון. התוצאה אינה שוק חופשי, אלא מרוץ ללא כללים, שבו הסיכון מצטבר ומועבר לציבור.

לתוך המרחב הזה נכנסת הטכנולוגיה, לא רק כהזדמנות, אלא גם כמאיץ סיכון. בינה מלאכותית, קוונטום וטכנולוגיות מידע מבטיחות קפיצה בפריון, בבריאות ובחיזוי אקלימי. אך הדוח מצביע על תופעה מוכרת לפיה הסיכונים הטכנולוגיים מדורגים נמוך בטווח הקצר ומזנקים לצמרת בטווח הארוך. שוב אנחנו מעדיפים את הדחוף על החשוב, את הטווח הקצר על פני הארוך.

אותה לוגיקה של תחרות ללא כללי משחק אינה נעצרת בגבולות הסחר. היא חודרת גם לעולם הטכנולוגי, המאיץ את התחרות הגיאו-כלכלית ונפגשים עם טכנולוגיה ללא מסגרת מחייבת. זו מתבטאת בדיסאינפורמציה, פגיעה בשוק העבודה, מתקפות סייבר והעמקת קיטוב שהינם תוצאה ישירה של היעדר כללים. בעולם הפיננסי זה מובן מאליו – כאשר אין רגולציה, פיקוח ואכיפה, הסיכון מתפרץ. אין סיבה שטכנולוגיות שמשפיעות עמוקות על דמוקרטיה, תודעה וחברה יטופלו בפחות רצינות.

במצב העניינים הקיים, ה"יד הנעלמה" לא תביא את המזור והפתרון. נדרשת התערבות מלמעלה של התוויית דרך ומשילות דרך הקולקטיב, איחוד כוחות ומעצמות ברמה העולמית שיכתיבו את כללי "מגרש המשחקים".

ומה המשמעות למדינת ישראל? גם בלי אזכור מפורש, הדוח מדבר אלינו ישירות. כלכלה קטנה ופתוחה, התלויה בסחר, בטכנולוגיה ובהון אנושי, רגישה במיוחד לעולם של חסימות, סטנדרטים מתפצלים ואי-ודאות רגולטורית. פעילות אקטיבית, כפי שמתבטאת לאחרונה של נסיגה מהסכמים שותפות בארגונים בינלאומיים, הסתגרות או זלזול בנורמות גלובליות אינם מחזקים את ה"ריבונות", אלא מעלים את סיכון המדינה ואת פרמיית הסיכון בהתאמה. והפרמיה הזו אינה נשארת על הנייר – היא מתגלגלת ליוקר מחיה, לפנסיות, להשקעות ולמקומות עבודה. כאשר המדינה מגלגלת סיכון, האזרחים הם אלה שמשלמים.

הלקח המרכזי של הדוח פשוט אך לא נוח. חוסן כלכלי וחברתי אינו תוצר של שוק חופשי בלבד, וגם לא של מדינה ריכוזית. הוא תוצאה של איזון, בין תחרות לשיתופי פעולה, בין חדשנות לכללים, ובין ערכים למנגנונים מחייבים.

אין כאן קריאה לחזור לתמימות של גלובליזציה נטולת גבולות, אך גם לא לפנטזיה של אוטרקיה. עבור ישראל, מדיניות אחראית פירושה הכרה מפוכחת במציאות של תחרות גוברת, ובחירה מודעת להשקיע בעמידות כדוגמת תשתיות פיזיות ודיגיטליות, בהון האנושי, באמון הציבורי, ובכללי משחק ברורים לשוק, לטכנולוגיה ולמרחב הדיגיטלי. אלה אינם מותרות אידאולוגיות, אלא תנאים כלכליים בסיסיים ליציבות, להשקעות ולצמיחה ארוכת טווח.

כאן האחריות היא קונקרטית, אך גם משותפת. בישראל, כמו בעולם כולו, נדרשת בחירה מודעת האם לבנות חוסן ולהיערך מראש, או להמשיך לנהל משברים בדיעבד. מדיניות שאינה מציבה כיוון ברור, כללים יציבים ואופק ארוך טווח אינה ניטרלית – היא מגלגלת סיכון קדימה.

העתיד אינו נתיב אחד. הוא תוצאה של החלטות מצטברות וגם של הימנעות מהן. בישראל, חוסן אינו מותרות – הוא תנאי להמשך קיומה של מדינה עם כלכלה חופשית ודמוקרטית.

עוד ב-

החצבת לאן? משילות ואחריות אישית במבחן הציבור

לכתבה המלאה

*הכותב, יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. עמית בכיר למחקר, המכון למדיניות ואסטרטגיה – (IPS), אוניברסיטת רייכמן.