דעות

האמת מאחורי דירוגי ESG: הפער המסוכן שבין כוונה לביצוע

כאשר מדדים בודקים כוונות ולא תוצאות – נוצרת בועת קיימות שסופה להתפוצץ. רק אם המדינה, הרגולטורים והחברות יבחרו למדוד נכון, נוכל להבטיח לעצמנו עתיד שיש בו לא רק צמיחה, אלא גם יציבות, חוסן וביטחון

יאיר אבידן | 30/12/2025 17:44

בעולם שבו הקיימות הופכת יותר ויותר לשפת חובה בכל ישיבת דירקטוריון, נדמה שהכלכלה הולכת ומפנימה בהדרגה את המציאות האקלימית והחברתית שבתוכה היא פועלת. אלא שהדוח החדש של ה-OECD חושף תמונה הפוכה: המערכת שאמורה למדוד, לעקוב ולהוביל שינוי, פשוט מודדת את הדבר הלא נכון.

על פי הדוח, כ-70% ממדדי ה-ESG בוחנים קיום מדיניות, יעדים והצהרות. רק מיעוטם מודד תוצאות אמיתיות, כמו מדידת פליטות בפועל, בטיחות עובדים, פגיעה במערכות טבע או חשיפה לשחיתות. התוצאה היא אשליה מסוכנת לפיה קיימת מציאות "ירוקה" על הנייר, שמסתירה הידרדרות ממשית בשטח.

כאשר המצפן הזה שבור, הכלכלה הולכת לאיבוד. חברות שמשקיעות במנגנוני דיווח, ייעוץ ומיתוג ולאו דווקא בשינוי התנהגות, זוכות לציוני קיימות גבוהים על הסנטימנט החיובי שבכך והתמורות כדוגמת הוזלת עלות ההון. בהשוואה לכך, חברות שמבצעות את העבודה האמיתית – התייעלות אנרגטית, צמצום פליטות, שיפור תנאי העסקה, מקבלות לעיתים פחות הכרה.

זהו היפוך תמריצים קלאסי ולא מדובר רק בכשל פילוסופי. מדובר בכשל כלכלי שמוביל להקצאת משאבים שגויה ולתמחור סיכונים שגוי. בועת קיימות שנבנית על מידע חלש תתפוצץ בדיוק כמו כל בועה אחרת. ובמילים אחרות, תהליך שעלול להעצים את התופעה לפיה "צדיק ורע לו – ורשע וטוב לו".

כדי להבין עד כמה ההשלכה מסוכנת, לא צריך ללכת רחוק. לא מדובר בתיאוריה. חברות כדוגמת בואינג, Wirecard, פולקסווגן וחברות אופנה גלובליות רבות נשאו דירוגי ESG סבירים ואף גבוהים – עד לרגע שבו נחשפו מחדלים כגון כשלים בטיחותיים או פגיעה חמורה בשרשראות האספקה. הדירוגים לא כשלו משום שלא היו כוונות או מדיניות, אלא משום שהם מדדו הצהרות ונהלים, ולא מדדו יישום בפועל של תרבות ארגונית ותמריצים אמיתיים.

כשהפער הזה התפוצץ, המחיר היה כלכלי בדרך של אובדן ערך, רגולציה בדיעבד ושחיקת אמון השווקים. כאשר שווקים מאמינים שהסיכון נמוך ואז מגלים שהוא גבוה – הפגיעה היא מערכתית. בדיוק כפי שמכשירים פיננסיים מורכבים הסתירו סיכון ב-2008, כך קיימים דוחות קיימות בעייתיים שיש בהם כדי להסתיר סיכוני אקלים חברה וממשל ב-2025, על ההשלכות הפוטנציאליות.

לישראל, החשופה יותר מהממוצע לסיכוני אקלים, גיאופוליטיקה ומשברי אספקה, העיוות הזה מסוכן אף יותר. תשתיות המים, החשמל והתחבורה פגיעות, ושוק העבודה חשוף לזעזועים. בלי מדידה אמיתית של ביצועי קיימות, קיים קושי להבין מה מצבה האמיתי של הכלכלה, האם החברות נערכות נכון לשינויי אקלים, האם יש חוסן תפעולי, ומהו סדר העדיפויות הלאומי.

אסור שנתבלבל. במדינה כמו שלנו, שבה כל שיבוש מערכתי מתגלגל במהירות לנזק מקרו-כלכלי, מדידה שאיננה נכונה וחלילה בכוונת מכוון ובהיקפים משמעותיים, בהינתן אכיפה שרחוקה מאד להיות מיטבית לצד אסדרה חלקית, יש בה בכדי להוות איום אסטרטגי.

ומכאן עולה השאלה המתבקשת: אם המנגנון הקיים מעוות, מי יתקן אותו? כאן נכנסים לתמונה המגזר הציבורי, הרגולטורים והמחוקק. האחריות אינה יכולה להישאר בידי השוק בלבד. אך ברור הוא שיש כאן כשל שוק ו"היד הנעלמה" לא תביא את המזור הנדרש. זוהי בדיוק הנקודה שבה מדינות מתקדמות החלו להתערב, דרך רגולציה על שקיפות מדדי ESG, קביעת מסגרות דיווח אחידות וחובה למדידת נתוני ביצוע אמיתיים, דהיינו, מעבר מתשומות לתפוקות.

בישראל, ההתערבות הזו חשוב שלא תהיה ולא תיתפס כ"עוד שכבת רגולציה". חשוב שזו תהיה חלק מהיכולת הבסיסית שלנו להיערך ככל שניתן על מנת למנוע אסון. הממשלה חייבת לקבוע סל מדדי ליבה מחייב למשק כולו שישתלב, בין היתר, עם המחויבות המדינית לאמנת פריז, מדדים כמותיים, מאומתים, הניתנים להשוואה בתחומי הפליטות, בטיחות, השפעה על מערכות אקולוגיות, תנאי עבודה, חשיפת שרשרת אספקה וסיכוני שחיתות.

בלי נתונים ברורים ושקופים, שום מדיניות אקלים או צמיחה לאומית לא תעמוד במבחן המציאות. לצד זאת קיימת חשיבות לייצר אסדרה על ספקי הדירוג שתחייב בשקיפות מלאה של מתודולוגיות, צמצום משקלם של מדדים שאינם תוצאתיים, ודרישה לבסס דירוגים על נתונים אמיתיים ולא על נרטיבים. כמובן שכאן יש לפעול ככל שניתן בסטנדרטים בינלאומיים מתקדמים שיאפשרו גם השוואת "תפוחים לתפוחים" בתוצרים ובמדדים המתקבלים.

אך גם זה לא מספיק. כדי למנוע את הפער בין עולם שעל הנייר לבין העולם שבחזית, נדרשות מערכות נאותות ואמיתיות לאורך כל שרשרת האספקה. מדיניות יפה לא מגינה על עובד באתר בנייה, על קבלן באפריקה או על נהר שעובר ליד מפעל. רק בדיקה, ניטור, מניעה ותיקון מייצרים קיימות אמיתית.

ובסופו של דבר, מעבר לכל מנגנון רגולטורי נדרשת הבנה קולקטיבית. אנחנו נמצאים בנקודת זמן שבה אי-דיוק או מדידה שאינה נכונה, אינם רק בעיה טכנית. זו עלולה להיהפך לבעיה קיומית. משבר האקלים, הפגיעה בטבע והעמקת אי-השוויון אינם מחכים לשיפור במתודולוגיות. אם נמשיך למדוד כוונות במקום מציאות, נתעורר למשק פחות יציב, פחות בטוח ופחות עמיד.

הבחירה אינננה בין ESG לבין כלכלה. הבחירה היא בין מדידה אמיתית לבין מציאות מסוכנת. הבחירה הינה בין טווח קצר לטווח ארוך. הבחירה הינה בין קיום לאובדן. רק אם המדינה, הרגולטורים והחברות יבחרו למדוד נכון, נוכל להבטיח לעצמנו עתיד שיש בו לא רק צמיחה, אלא גם יציבות, ביטחון, חוסן ומודל בר-קיימא.