מאז הקמתו, צה"ל הוא לא רק צבא ההגנה של ישראל אלא גם מהמוסדות החברתיים המשמעותיים ביותר בעיצוב פניה של החברה הישראלית. בתוך המרחב הזה, שירותן של נשים אינו "תוספת" או "מחווה לשוויון", כי אם מרכיב חיוני בכוחו של הצבא ובחוסנה של המדינה. אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל המחישו זאת באופן שאי אפשר עוד להתעלם ממנו. נשים היו שם בכל מקום: כתצפיתניות שהתריעו, כלוחמות שניהלו קרבות גבורה, כמפקדות, כטייסות, כחובשות, כקצינות מודיעין וכמי שהחזיקו מערכים שלמים תחת אש.

ב-7 באוקטובר בלט במיוחד תפקודן של לוחמות גדוד קרקל, לוחמות האיסוף הקרבי, טייסות ומפקדות בשטח, שחלקן ניהלו קרבות ממושכים מול מחבלים וחילצו אזרחים תחת אש. במקביל, קשה להתעלם מהעובדה שחלק מהתצפיתניות שנפלו התריעו שוב ושוב מפני סימנים מחשידים, אך קולן לא זכה למשקל הראוי. זו אינה רק טרגדיה מבצעית, זו גם עדות למחיר שעלול להיות להקטנתן השיטתית של נשים ושל סמכותן.

דווקא לנוכח תרומתן המוכחת, נמשכים הניסיונות לדחוק נשים החוצה ממרחבים מסוימים בצה"ל. פעם זו דרישה שלא ישרתו ביחידות מסוימות, פעם התנגדות לנוכחותן בהכשרות או בטקסים, ופעם הטענה כי שילוב נשים בתפקידי לחימה ימנע מחיילים דתיים להתגייס ליחידות קרביות. אלא שהטיעון הזה יוצר משוואה מסוכנת. במקום למצוא פתרונות שיאפשרו שירות משותף מתוך כבוד הדדי, מציבים את זכויותיהן והזדמנויותיהן של נשים כמשהו שניתן לוותר עליו.

אין לזלזל בצרכיהם ובאמונתם של חיילים דתיים, אך גם אין לקבל מצב שבו אורח חיים דתי הופך לכלי להדרת נשים מהמרחב הציבורי והצבאי. צה"ל הוא צבא העם, לא צבא של מגזר אחד. האחריות שלו היא לאפשר שירות רחב ומכבד לכולם, נשים וגברים, חילונים ודתיים, מבלי שמגזר אחד יכתיב את גבולות הנוכחות של האחר.

בשנים האחרונות מתחדד בצה"ל המתח בין שמירה על מרחב שירות משותף ושוויוני לבין הצורך להתחשב באורחות חייהם של חיילים דתיים. לעיתים, המתח הזה בא לידי ביטוי בדרישות או בלחצים לצמצם את נראותן של נשים או את השתלבותן בתפקידים מסוימם. כאשר חיילים מבקשים שלא להשתתף בהדרכות של נשים, כאשר מופעל לחץ להפרדה או כאשר עצם הנוכחות הנשית מוצגת כ"בעיה", המסר שמחלחל הוא שנשים הן גורם שיש להתחשב בו כחריג ולא חלק טבעי ושווה מהמערכת.

מול המציאות הזו ניצבים נשים וארגונים שמסרבים להשלים עם אפליה. נעמת הייתה בין הגופים שהצטרפו לעתירתן של מועמדות לשירות ביטחון (מלש"ביות) שביקשו לקבל הזדמנות שווה להתמיין לסיירות וליחידות מיוחדות. חשוב להדגיש: אותן צעירות לא ביקשו הנחות, הקלות או הורדת רף. הן לא ביקשו יחס מועדף אלא את הזכות הבסיסית להיבחן על פי אותם קריטריונים שלפיהם נבחנים גברים. עצם הצורך להיאבק משפטית על האפשרות לנסות ולהוכיח התאמה מעיד עד כמה הדרך לשוויון מלא עדיין רחוקה.

המאבק הזה אינו סמלי בלבד. צה"ל הוא כור היתוך חברתי ומקפצה משמעותית לחיים האזרחיים. תפקידי פיקוד, מודיעין, טכנולוגיה ולחימה פותחים דלתות להשכלה, לקריירה, לרשתות השפעה ולעמדות הנהגה במשק ובחברה. כאשר נשים מודרות ממסלולים יוקרתיים או מתפקידי מפתח, נפגעת לא רק זכותן לשוויון בצבא אלא גם יכולתן להשתלב בעתיד במוקדי קבלת החלטות בישראל.

הנתונים עצמם מפריכים את הניסיונות להקטין את תרומת הנשים. כיום נשים מהוות כשליש ממשרתי הסדיר בצה"ל, ורוב התפקידים בצבא פתוחים בפניהן – כולל תפקידי לחימה רבים. שיעור הקצינות נמצא בעלייה מתמדת, ונשים משתלבות כיום כטייסות, לוחמות חי"ר גבולות, מפקדות ספינות, לוחמות חילוץ והצלה, קצינות מודיעין בכירות ועוד. לא מדובר כאן ב"ניסוי חברתי" אלא בהצלחה מבצעית מוכחת.

הוויכוח על שירות נשים בצה"ל איננו רק ויכוח רק על צבא. זהו ויכוח על דמותה של החברה הישראלית. האם נשים ימשיכו להידחק לשוליים בשם תפיסות שמרניות, או שמדינת ישראל תכיר בכך שביטחונה, עוצמתה ועתידה תלויים גם ביכולת של נשים להשתלב, להנהיג ולהילחם כתף אל כתף, בשוויון מלא.

עוד ב-

תיקון היסטורי: אחרי שנים של הזנחה עושים צדק עם האומנים

לכתבה המלאה

*הכותבת היא יו"ר נעמת – תנועת הנשים של ישראל.