בעולם של שינויי אקלים מואצים, מדינות כבר אינן מתמודדות עם "משבר סביבתי", אלא עם מציאות כלכלית חדשה. חום קיצוני, שיבושי מים, הצפות ופגיעה בתשתיות אינם עוד חריגות סטטיסטיות. הם משתנים מבניים המעצבים מחדש פריון, תפקוד מערכות ציבוריות, מבנה עלויות של עסקים ויציבות מקרו כלכלית. בתוך המציאות הזו, אדפטציה (הסתגלות) שמשמעותה התאמת הכלכלה, תשתיות וחברה למציאות האקלימית הבאה, הופכת מאסטרטגיה סביבתית לאסטרטגיית צמיחה לאומית.

דו"ח מקיף שפורסם לאחרונה באוסטרליה תחת הכותרת "הנעת השקעות להסתגלות לשינויי אקלים", מספק תמונה חדה של האתגר. הנזק הכלכלי השנתי באוסטרליה מאירועי מזג אוויר קיצוניים מגיע כבר היום ל-38 מיליארד דולר אוסטרלי וצפוי לעלות לפחות ל-73 מיליארד עד 2060. הנתונים הללו אינם תחזיות אופטימיסטיות או פסימיסטיות – אלה הן הערכות רשמיות של ממשלת אוסטרליה, הנשענות על שינויי אקלים שכבר מתרחשים ועל התדירות הגוברת של אירועי קיצון. 

המשמעות הכלכלית פשוטה: כלכלות שאינן בונות חוסן משילותי, תשתיתי ועסקי יידרדרו לעלויות עצומות של שיקום ושיבוש כלכלי. חוסן משילותי פירושו יכולת מדינה לתכנן ולנהל אדפטציה באופן רציף, מתואם ורב שנתי באמצעות תקינה מחייבת, תיעדוף השקעות, רגולציה עקבית ויכולת לאחד את הממשלה, התעשייה והרשויות המקומיות תחת כיוון אחד. זהו ההבדל בין מדינה שמגיבה לאירועים לבין מדינה שמונעת אותם.

כאן טמון גם בסיס התשואה. השקעות אדפטציה מחזירות את עצמן משום שהן מונעות נזק עתידי יקר, מפחיתות עלויות ביטוח ושיקום, מורידות את מחיר המימון בזכות ירידה בסיכון, ושומרות על הרציפות התפעולית ועל שרשראות אספקה. התוצאה היא תשואה גבוהה על ההשקעה – ROI הנשענת, בין היתר, על "נזק שנמנע" המוגדר כ-Externality, אותו רווח כלכלי משמעותי שאינו מופיע בשורת רווח, אך קובע את יציבות המשק כולו.

מכאן, חשוב להבין ולהפנים שאדפטציה היא אחת ההשקעות הכלכליות היעילות ביותר. לפי המודלים המוצגים בדו"ח האוסטרלי, כל דולר שמושקע בחוסן מחזיר בין ארבעה לעשרה דולרים (החזר השקעה בגבולות המופיעים גם במחקרים אחרים), דרך מניעת נזק עתידי, צמצום עלויות ביטוח ושיקום, שיפור תפקוד תשתיות והגברת הוודאות למשקיעים. אין הרבה השקעות ציבוריות בעלות ROI ברמה הזו.

הבעיה היא שבמבחני עלות תועלת מסורתיים, אירועי קיצון כמו שיטפונות משמעותיים או עומסי חום אינם זוכים למשקל מספק, משום שהמודלים מבוססים על נתוני עבר שאינם משקפים את ההווה. לכן הדו"ח מציע עדכון שיטתי של שיטות ההערכה באופן שישקלל טוב יותר את הסיכונים, יאריך את תקופות הערכה ל-60-30 שנה על המגבלות של תחזיות ארוכות טווח, הורדת שיעור ההיוון (השקול להסתברות יותר גבוהה לקיומו של התרחיש והערכים שיקומו מהאדפטציה) ושילוב תועלות חברתיות וסביבתיות שלא מתומחרות כיום.

ברחבי העולם מדינות שכבר הפנימו את זה, מיישמות שינוי שקט שצפויה להיות לו משמעות גבוהה. באירופה התקינה האקלימית הופכת מחייבת בכל תשתית חדשה. בארה"ב מוקצים מיליארדי דולרים לחוסן חשמל, תחבורה ומים. בבריטניה קיים מנגנון דו-שנתי לבחינת התקדמות אדפטציה לאומית. אוסטרליה שוקלת לאמץ מסגרת לאומית רשמית לתיעדוף השקעות אדפטציה, מהלך שמנסה לשבור את דפוס "פינוי-שיקום-פיצוי" ולייצר מודל ניהולי פרואקטיבי.

ישראל, לעומת זאת, נמצאת במצב מורכב בהרבה. קצב ההתחממות במזרח התיכון גבוה מהממוצע העולמי, תשתיות רבות מיושנות, הצפיפות העירונית גבוהה, ריכוז שירותים חיוניים גדול, והשונות החברתית בין קבוצות ויישובים יוצרת פערי חוסן עמוקים. כל אלה הופכים אותנו למדינה בעלת פגיעות מובנית. כבר היום אנו חווים הצפות חוזרות בערי החוף, עומסי חום בעלי פוטנציאל להשבתת פעילות עסקית, עומסים כבדים על רשת החשמל, פגיעות בחקלאות, סיכונים לבריאות הציבור וירידה בפריון בימי קיצון. המשמעות ברורה: בישראל אדפטציה איננה "תוספת סביבתית", אלא כזו שנכון שתהווה מרכיב משמעותי בניהול סיכוני מאקרו.

בתוך המציאות הזו, תפקידי השחקנים השונים אינם ניתנים לחלוקה שרירותית. הממשלה חייבת להיות זו שמגדירה מסגרת לאומית ברורה בנושאי תקצוב רב-שנתי, תיעדוף גיאוגרפי, תקינה מחייבת לבנייה ולתשתיות, שדרוג מערכות מידע ומניעת הסתגלות מזיקה. רק ממשלה יכולה לקבוע סדרי עדיפויות בין ניקוז עירוני למיגון מבני ציבור או בין השקעה בחוסן חשמל לבין חיזוק תשתיות מים.

רגולטורים פיננסיים נכון שיהפכו את החוסן למדד פיננסי רשמי באמצעות דרישת גילוי סיכוני אקלים, תמחור נכסים לפי רגישותם, עידוד מנגנוני מימון מותאמי סיכון ולהטמיע אקלים במודלי הלימות הון. בעולם כזה, חוסן יהפוך ל"נכס" ולא יהיה עוד "פרויקט חברתי".

התעשייה עצמה חייבת להבין שהאקלים משפיע על יתרון תחרותי. חברות שכבר מבצעות אדפטציה בהנדסה, בלוגיסטיקה, באנרגיה ובניהול כוח אדם – נהנות או צפויות להנות מביטוח זול יותר, זמני השבתה קצרים יותר, מימון אטרקטיבי יותר ומעמד חזק יותר אצל לקוחות ורגולטורים. כלכלה עסקית שלא מתאימה את עצמה לאקלים החדש תהיה יקרה יותר, יציבה פחות ופחות אטרקטיבית למשקיעים.

הרשויות המקומיות הן זירת הביצוע המרכזית והן זקוקות לשינוי עמוק ביכולות. הן מתמודדות עם הצפות, עומסי חום, מצוקת תשתיות, פערים חברתיים ושחיקת מרחב ציבורי. בלי תקצוב רב-שנתי, גישה לתכנון ברמה גבוהה ושיתוף פעולה רציף עם הממשלה, הן ימשיכו לרדוף אחר משברים במקום לנהל אותם. את כל זה אי אפשר לעשות בלי הציבור. בלי לגיטימציה, קבלת החלטות קשה מתעכבת. בלי שינוי התנהגות, צריכת אנרגיה וחום עירוני אינם מתמתנים. ובלי קהילה חזקה, משבר הופך לאסון.

אדפטציה היא לא בחירה בין "סביבה" לבין "כלכלה". היא הכלכלה החדשה – כלכלה שמבינה שהעולם השתנה, ושאם לא נשתנה איתו, המחיר יהיה גבוה בהרבה. בישראל, זהו אינטרס לאומי ראשון במעלה. אם נדע להתאים את עצמנו, נרוויח יציבות, פריון, תחרותיות וחוסן. אם נמשיך להגיב במקום להיערך, נשלם פי כמה. זה הרגע שבו הכלכלה חייבת להוביל. ויפה שעה אחת קודם.

עוד ב-

הטבע כתשתית לאומית: בין כלכלה, אקלים וחוסן מדינתי

לכתבה המלאה

*הכותב, יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. כיום יו"ר הוועדה המייעצת, מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן.