מערכת הבריאות חולה. חמורה יותר מהמחלה היא העובדה שאין לה רופא, מעבר לכך  אין לה גם אבא ואמא שייקחו אותה לבדיקה, יתעקשו על אבחנה נוסף וידרשו טיפול הולם. מערכת הבריאות הציבורית בישראל לא קורסת "משום מקום",  היא נשחקת כבר שנים.

מה שזוכה לתגובה כאילו מדובר אך ורק בגירעונות ניהוליים, הוא בעצם גם ראי להחלטות פוליטיות ממושכות: חוסר תקצוב שיטתי, עומס בלתי אפשרי והשלכת האשמה על הרופאים והמנהלים – משל היה הכישלון נחלתם בלבד. 

הלך הרוח הזה מהדהד תפיסת עולם של שוק חופשי, שמתאימה אולי למותגי אופנה, לא ל"מוצר" חיוני, מציל חיים וכזה שלמטופל, וגם למטפל, אין שום דרך להתמודד אתו בלי סיוע מלמעלה.

כאשר אני מציגה את עצמי כחוקרת קבלת החלטות רפואיות, ממהרים לשאול אותי האם אני בוחנת את התנהלות הרופאים או המטופלים. ובכן, אני חוקרת את התנהלותם של הרופאים, של המטופלים ושל מערכת הבריאות עצמה. מטופלים ומטפלים לא מתקיימים לבד בחלל ריק. כאשר המערכת מקרטעת, המטופלים נופלים יחד איתה.

זה לא החל היום ואף לא החל ב-22.8.2023, כשראש הממשלה דאז וגם היום, בנימין נתניהו, קיבל מכתב מד"ר איתן ורטהיים, יו"ר איגוד מנהלי בתי החולים ומנהל בילינסון ופרופ' ארנון אפק, מ"מ יו"ר האיגוד ומנהל ביה"ח הכללי בשיבא.

השניים ציינו כי הגירעון בבתי חולים נגרם בשל תקצוב חסר שאינו בשליטת המנהלים. כידוע, המנהלים אינם שולטים בהסכמי שכר במשק, בתעריפי החשמל, או אפילו בעלויות המזון והכביסה.

המדינה דורשת יעילות, זה לגיטימי ואף חיוני. כמו שאדם עם סוכרת לא יכול לשבת על הספה, לאכול ופלים ולצפות שיעלימו לו את כל הסימפטומים. יעילות, כלומר אחריות אישית אם נתייחס לבית החולים כאל יחידה, לא יכולה לבוא במקום תשתית מערכתית מתפקדת. 
כמו שלא אומרים לאדם עם סוכרת "תתמודד לבד" – בלי בדיקות, בלי תרופות, בלי דיאטה מותאמת, בלי הכוונה לפעילות גופנית ובלי רופא – כך אי אפשר לבקש ממנהל בית חולים "לצמצם את הגירעון" ובמקביל להעניק טיפול איכותי בלי לבחון את הצורף בתוספת תקנים, תקציב, ציוד וכוח אדם.

מנהלי בתי החולים טוענים שהגירעונות לא נולדו בגלל בזבוז, אלא בגלל אי התאמה בין ההוצאות הריאליות, שכוללות בין היתר הסכמי שכר מוצדקים עם צוותים רפואיים מותשים, לבין תקציב שמסרב להכיר במציאות.

משרד האוצר אמור להשקיע כאן תשומות משמעותיות. משרד הבריאות אחראי בפני הממשלה על התפוקות ובתהליך התיווך אחראים הציבור, החולים והצוותים הרפואיים. כידוע, בתי החולים אינם עסקים פרטיים. בתי החולים הם לא חברת ביגוד שאם תיסגר, נזמין חולצה ממקום אחר, או נסתפק במה שכבר יש לנו בארון.

גם אם מתמודדים עם גירעונות תקציביים, לא קיים למצב זה פתרון קסם אל נדרש כאן טיפול משולב ומתמשך. גם התייעלות ניהולית וגם תוספת משמעותית בתקציב, תכנון לטווח ארוך ותשומת לב לגידול באוכלוסייה, להזדקנות שלה, ולהשלכות של אירועים כמו מגפה או מלחמה.

מערכת הבריאות שלנו צריכה מישהו, הורה, מבוגר אחראי, שיגיד: עד כאן.  זו לא בעיה של רופא כזה או מנכ"לית כזו. זו בעיה של מדינה שלא רואה את תפקוד בתי החולים כעדיפות לאומית. הגיע הזמן להפסיק לבקש ממערכת בריאות גוססת להבריא את עצמה לבד.

עוד ב-

גבר, הגעת לגיל 50? כך תשמור על גוף חזק ובריא שנים קדימה

לכתבה המלאה

הכותבת היא פרופ' טליה מירון-שץ, ראש המכון לחקר קבלת החלטות רפואיות, הקריה האקדמית אונו וחוקרת אורחת באוניברסיטת קיימברידג'.