בריאות

בעקבות הווידוי של ידין גלמן: זו ההשפעה ארוכת הטווח על הילדים

הסערה סביב דבריו של ידין גלמן על כך שבנו אינו טועם סוכר, הציפה פחד שקיים אצל כל הורה מודרני. דינה רויטמן, דיאטנית קלינית לילדים, מסבירה: למה המרדף אחרי תפריט "סטרילי" עלול לייצר נזק רגשי ארוך טווח, ואיך בונים מערכת יחסים בריאה עם אוכל בעולם מלא בפיתויים

מערכת ice | 17/5/2026 21:47

ידין גלמן (צילום אינסטגרם/ yadingellman)

השיח על תזונת ילדים הפך בשנים האחרונות לזירת קרב. הוא טעון, קיצוני, ולעיתים קרובות גם חרדתי מאוד. כהורים, אנחנו מוצפים במידע: מחקרים, פוסטים וסרטוני "Reels" שמזהירים אותנו ללא הפסקה מפני הנזקים של הסוכר והמזון המעובד. בתוך הרעש הזה, לא מעט משפחות מתחילות להרגיש שאוכל הוא כבר לא רק הזנה, הוא בעצם מבחן להורות טובה.

אלא שתזונה של ילדים לא יכולה להתבסס רק על רשימות של "אסור" ו"מותר". המציאות התזונתית והרגשית של הילדים מורכבת הרבה יותר מרשימת רכיבים על גב של אריזה.

כשהאוכל הופך ל"אויב"

אין ספק שהתזונה המודרנית השתנתה בצורה דרמטית. המזון האולטרה-מעובד הפך לזמין מדי, זול מדי ו"טעים מדי". בהתאם, אנחנו רואים עלייה בשיעורי השמנת ילדים, כבד שומני וסוכרת כבר מגיל צעיר. לכן, הרצון לצמצם חשיפה לסוכר בגיל הרך הוא לא טרנד חולף, אלא גישה עם בסיס בריאותי מוצק.

דינה רויטמן. צילום: Nepomnyashiy Evgeniy

ובאמת, בגילאים הצעירים בהם להורים יש יותר שליטה על סביבת האכילה של הילדים, יש יתרון משמעותי ביצירת הרגלים בריאים ובהפחתת חשיפה למתוקים ומזון מעובד.

אבל כאן בדיוק עובר הגבול הדק בין קידום בריאות, לבין יצירת פחד מאוכל. הבעיה מתחילה כשאוכל מפסיק להיות פשוט אוכל - ולמעשה הופך למטען. כשסוכר מוצג לילד כמשהו "רעיל", כשעוגה בגן הופכת לאירוע מעורר מתח וכשכל חריגה מהתפריט נתפסת ככישלון הורי. ילדים הם בעצם סנסורים רגישים; הם לא לומדים רק מה יש בצלחת, הם לומדים איך מדברים על אוכל, איך מסתכלים על הגוף וכמה אשמה וביקורת נלווים לכל ביס.

פרדוקס האיסור: למה "בכלל לא" עלול להוביל ל"יותר מדי"

אנחנו יודעים היום שלשיח נוקשה וחרדתי סביב אוכל יש מחיר. ילדים שגדלים תחת משטר איסורים מוחלט עלולים לפתח בהמשך עיסוק יתר באכילה, קושי בהקשבה למנגנוני רעב ושובע, ובעיקר - מערכת יחסים מורכבת ואשמה עם הגוף שלהם.

אחת הבעיות בשיח הציבורי היא הנטייה למחוק את גווני האפור. זה או "הכל מותר" או "הימנעות מוחלטת". אבל מבחינה מקצועית, יש הבדל עצום בין תפריט שמבוסס על חטיפים לבין ילד שאוכל רוב הזמן אוכל ביתי ומאוזן, ולעיתים נהנה מגלידה או שוקולד כחלק מהחיים.

העולם האמיתי אינו סטרילי. הילדים שלנו יגדלו, ילכו לימי הולדת, יבקרו אצל חברים ויצאו לטיולים. השאלה החשובה היא לא רק כמה גרם סוכר הילד אכל בגיל שנתיים, אלא איזו מערכת יחסים תהיה לו עם אוכל בגיל 16 ו-25.

אז איך עושים את זה נכון? (ספויילר: בלי מלחמות מיותרות)

ילדים זקוקים לגבולות, אבל הם זקוקים גם לביטחון. הנה כמה עקרונות לבניית סביבת אכילה בריאה:
שמרו על סמכות, לא על נוקשות: תפקידכם לקבוע אילו מזונות נכנסים הביתה ומתי אוכלים. בתוך המסגרת הזו, אפשרו לילד בחירה .

נטרלו את הדרמה: אל תהפכו את הממתק לפרס או את הירק לעונש ("תאכל קודם את הברוקולי ואז תקבל שוקולד"). זה רק מעלה את הערך של המתוק והופך אותו ל"נחשק" יותר.

הבית הוא העוגן, בחוץ זה החופש: צרו בבית סביבה מזינה ופשוטה, אבל למדו את הילד להתנהל גם מול ה"חוץ". ילד שיודע שאוכל אינו משאב במחסור, לא ירגיש צורך "להתנפל" על הכיבוד במסיבות.

דברו על "בריאות", לא על "רעל": הסבירו שחשוב לנו לאכול מגוון כדי שהגוף יהיה חזק, ולא כי הסוכר הוא אויב שצריך לברוח ממנו.

בשורה התחתונה: המטרה היא לא לגדל ילד שמעולם לא טעם שוקולד. המטרה היא לגדל אדם עם גוף בריא, הרגלי אכילה טובים, והיכולת ליהנות מאוכל בלי פחד ובלי אשמה. כי בריאות היא הרבה מעבר לרשימת רכיבים, היא בריאות שנבנית לאורך זמן, מתוך הרגלים עקביים וסביבה מאוזנת.