בבוקר שבת של ה-7 באוקטובר, התעוררה ד"ר נורית בובליל, מנהלת המעבדה הביולוגית במכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר, לקול אזעקה. "הייתי בטוחה שמדובר בטעות והתכוננתי לחזור לישון", היא מספרת בראיון מטלטל לאתר .ice "גם כשאחת הבנות שלי הראתה לי סרטונים של המחבלים מסתובבים עם נשקים בשדרות, לא ממש האמנתי. כשבטלוויזיה הגיעו הדיווחים מהדרום וכשסיפורי הזוועות התחילו לזרום, הבנתי שאנחנו רק בתחילתו של אירוע מתגלגל".

באותו הצהרים, כבר התייצבה ד"ר בובליל במכון באבו כביר והתחילה להכין את המעבדות להתמודדות עם אירוע חירום. גם היא לא יכלה אז לדמיין, מה יצפה לה לאורך השבועות הבאים. מאז ה-8 באוקטובר החיים האישיים שלה זזו הצידה – משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות, הלו"ז עמוס ואינטנסיבי, כשהיעד ברור: לייצר סדר במאות שקי הנרצחים והחללים שמגיעים אל המכון, ולסייע בזיהוי הגופות מאירועי הטבח בדרום.
 

עוד ב-

מנכ"ל מד"א: "עברתי מלחמות ואסונות מכל סוג אפשרי – בדבר כזה עוד לא נתקלתי"

לכתבה המלאה

משימה לאומית

"עבודת המעבדה מתחלקת לשתי רמות מרכזיות", מרחיבה ד"ר בובליל. "הרמה האחת, מתעסקת בטיפול הטכני: קליטת דגימות ה-DNA של הגופות, סימון וקטלוג שלהם. הרמה השנייה מתעסקת בתוצאות בדיקות ה-DNA ובהעברת המידע למעבדה הביולוגית במשטרת ישראל – שם משווים בין הפרופילים של הגופות שמתקבלים מאיתנו לבין הפרופילים שהתקבלו מבני משפחות הנעדרים, כשהמטרה היא לייצר התאמה".

"חשוב להבין: קביעת פרופיל גנטי, הוא תהליך שכולל כמה וכמה שלבים ומחייב לקיחת החלטות מורכבות", היא מחדדת. "תשומת לב ורגישות, פיקוח ובקרה הם קריטיים – כל טעות או פספוס עלולה לייצר כאוס שלם. יש שקי נרצחים וחללים שמובאים לפה וכוללים רק חלקי גופות, ולפעמים גם של יותר מאדם אחד, מה שמצריך כמובן להוציא כמה בדיקות DNA. כבר קרה שנדרשנו לטפל ב-250 בדיקות DNA ביום, זו כמות אסטרונומית".

מה לגבי דגימות DNA שלא התקבל מהן פרופיל גנטי שמאפשר השוואה?
"מבחינה מקצועית ודאי שיכול להיות מצב שלא את כל הגופות ניתן יהיה לזהות. כישראלית, וכמי שלקחה על עצמה משימה שהיא היום לא פחות ממשימה לאומית, אני רוצה לומר באופן חד משמעי: אנחנו שמים את כל היכולות לנו, ולא משנה כמה זמן זה ייקח, כדי לתת ודאות למשפחות הנעדרים. זה האתגר שלקחנו על עצמנו וכולנו מרוכזים בו כבר למעלמה משלושה שבועות. מאות רבות של גופות כבר זוהו באמצעות DNA, ואנחנו לא נרפה. בשבילנו מדובר בשליחות".

שקי גופות נרצחים וחללים מהטבח בדרום (צילום דוברות זק"א)

איך מתמודדים עם הזוועות?
"על פניו, אני נמצאת בחדרי המעבדות ופחות חשופה לגופות עצמן, אבל  כל מי שנמצא פה רואה ומבין שאנשים נשרפו חיים, עברו התעללות מחרידה. אנחנו מתמודדים מול בני עוולה, מול אכזריות ורשע. העבודה שלי מחייבת התמודדות יומיומית עם דגימות שרופות, דגימות מרוסקות ובריקבון, זו סיטואציה שאי אפשר להכיל. אין מילים לתאר את הזעזוע, הלב מדמם. הגופות הללו הם ההורים והילדים שלנו, הם חלק בלתי-נפרד מאיתנו".

"דווקא הזוועות הללו, הן אלו ששומרות אותי מרוכזת חדה ומזכירות לי בכל שנייה את חשיבות המקצוע שלי", מדגישה ד"ר בובליל. "זיהוי אנשים זו ההתמחות שלי, ועכשיו היא נדרשת במיוחד. הצוות שלנו ואני ניתן לגופות את השם והפנים בחזרה, נאפשר למשפחות לקבור ולהתאבל על יקיריהם".

מהבחינה האישית, מה היה הרגע הכי קשה שלך?
"במהלך העבודה פחות קשה לי. אני מתעסקת במהות ומדחיקה את כל מה שמסביב. האחריות והדבקות במטרה מנתקים אותי מהרגשות. ועדיין, לפעמים המראות כל כך נוראיים, שאני פשוט בוכה. הרגעים הכי קשים מבחינתי, זה שאני לא בעשייה, ואז יש לי קצת זמן לעבד את המידע ולעכל. לפני כמה ימים ישבתי עם נציגה ממשלחת מארצות הברית, היא שאלה אותי כל מיני שאלות על המצב ומה אני חושבת על המלחמה. באותן דקות האסימונים התחילו ליפול לי והמציאות של התקופה האחרונה פתאום צפה במלוא עוצמתה. ברור לי שיהיה מחיר למה שאני והקולגות שלי עוברים, אבל כרגע אנחנו לא העניין. יש לנו מטרה ובזה אנו מתרכזים, בבוא הזמן נטפל גם בנפש".

מה לגבי כוח האדם, הרי צוות המעבדות עומד על פחות מעשרה אנשים.
"את המעבדות בשגרה, מאיישים בסך הכל 8 אנשי מקצוע – אנחנו צוות קטן ואינטימי. כולם מבינים שאירוע בסדר הגודל של מלחמת חרבות ברזל, לא יכול להתנהל עם מצבת כה מצומצמת של כוח אדם – ואכן, תוך ימים ספורים מפרוץ המערכה, כבר הפכנו לצוות שכולל כ-25 איש: תגברו אותנו מומחים מבתי חולים שמכירים את עבודת המעבדות, מנהלי מעבדות גנטיות, אימונולוגיות ופתולוגיות, לצד אנשי מקצוע מחברות העוסקות בתחום. כולם פנו אלינו בבקשות לסייע ומהר מאוד השתלבו בתהליך העבודה".

"תוך כדי תנועה, האנשים הללו כבר מכשירים מתנדבים נוספים", מוסיפה ד"ר בובליל. "היום כבר יש מנגנון שלם שמייצר תורניות ויודע לקלוט את כל מי שמגיע לעזור. צוות המעבדות המקורי, הוא זה שבעצם מנהל ואחראי על כל האופרציה הזאת".

המכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר (צילום פלאש90/אבשלום ששוני)

גאוות יחידה

בובליל, תושבת רמת גן, נשואה ואמא לשלוש בנות, נמצאת כבר קרוב ל-15 שנה במצטבר במכון הלאומי לרפואה משפטית. "הגעתי למכון ב-2005 כשסיימתי את הדוקטורט, תמיד חלמתי לעבוד פה", היא מבהירה. "הקדנציה הראשונה שלי הייתה עד 2013, אז החלטתי לרגע לעצור ולהקדיש קצת זמן לעצמי. לימדתי, כתבתי חוות דעת לסנגוריה הציבורית, זו הייתה תקופה מדהימה – אלא שבהדרגה התחיל לדגדג לי לחזור. הרגשתי שאני יותר מדברת על המקצוע שלי ופחות נמצאת בלב העשייה. ב-2017 חזרתי למכון ולמעבדות, מאז אני פה".

"בורכתי לעבוד בתחום כל כך מעניין, כאן אני מגשימה את עצמי", מציינת ד"ר בוביל. "בין היתר בנינו פה מאגר DNA של האלמונים והנעדרים, במה שהייתה אחת ממשימות חיי. נכון, המכון שלנו הוא מקום קשוח שעוסק בתכנים קשים, אבל הוא מורכב מאנשי מקצוע מדהימים, מסורים ומחויבים. אנחנו גאים בעבודה שלנו ובמכון הזה".

כחלק מהתפקיד כבר התמודדה ד"ר בובליל מול לא מעט אסונות: האסון בנחל צפית והאסון במירון, הם רק דוגמאות בולטות – ולמרות שהיום התמרון הוא מול אסון בפרופורציות שונות לחלוטין, היא מבקשת לסגור את הריאיון במסר אופטימי: "השורה התחתונה היא אחת: אנחנו נזהה את המתים, נקבור אותם, נתמודד עם האובדן והשכול – ובכוחות משותפים נקום מהאסון הזה. עם ישראל חזק ויידע להתגבר גם על הטראומה האיומה הזו".