לא אכחיש, כשעליתי על המטוס לצרפת, ריח התקיפה באיראן כבר היה באוויר, המחשבה לארוז עוד זוג גרביים ועוד כמה חולצות, מחשש להיתקע בצרפת חלפה בראשי. אבל התחושה שיש עוד זמן לתקיפה אם בכלל, והנסיעה המתוכננת הפעם קצרה וחשובה, גברה על החשש. ובכלל, במציאות הישראלית, ביטול תוכניות על סמך רוחות מלחמה והתראות, יכול לשתק חיים שלמים.

שעות ספורות לאחר הנחיתה בפריז, בעודי מתכונן לשינה במלון, פרצו העדכונים והמלחמה החלה. באותו רגע ידעתי שהסיכוי לחזור לישראל בימים הקרובים אפסי, ושנגזר עליי להתרחק ממשפחתי וילדיי ולא להיות שם עבורם באחת התקופות המסוכנות והמאתגרות שניתן לדמיין. קשה להסביר את מידת התסכול וחוסר האונים שאחזה בי, לרבות החרטה שלא הקשבתי למפיצי השמועות, ונסעתי למרות תחושת הסכנה המתרגשת.

ואכן תוך דקות השמיים נסגרו, הטיסות בוטלו והתחלתי להשלים עם העובדה כי בשבועות הקרובים אנדוד בין בתי מלון, איצמד לטלפון הנייד בחרדה, ואשוטט ברחובות פריז, מנסה ללא הצלחה להתחבר או להנות מהעיר.

יום למחרת השתתפתי בכנס שאליו הוזמנתי עם מאות ישראלים ופלסטינים בחסות משמלת צרפת, שוחחנו על עתיד אחר למזרח התיכון, אלטרנטיבה לשלטון הקיצוניים, שם וכאן. בערב הוזמנו לארמון האליזה למפגש עם נשיא צרפת עמנואל מקרון. בעודו מדבר במדשאה המטופחת, התקבלו ההתראות הראשונות על מתקפת טילים בישראל, ורף החרדה נסק. הרגשתי שאני חייב לחזור.

כששבנו למלון נודע לי שהמשלחת הפלסטינית שהגיעה לכנס עתידה לצאת בטיסה פרטית מפריז לירדן, על מנת לשוב לשטחי הגדה דרך גשר אלנבי, זאת הייתה התוכנית המקורית, עוד קודם למלחמה. שוחחתי על עמיתיי הפלסטינים והם שמחו להוסיף אותי לרשימת הנוסעים. וידאתי כי מסלול הטיסה לא יעבור מעל מדינות אויב ומיהרתי לארוז ולצאת לשדה התעופה.

יממה מפתיחת המלחמה, עליתי יחד עם עמיתיי הפלסטינים על הטיסה, מטוס ירדני ישן, שנשכר במיוחד עבור משתתפי הכנס. זאת הייתה טיסה שונה, משונה, בלתי נשכחת, סוריאלסטית אבל גם אופטימית ונדירה. כמאה פלסטינים וקומץ ישראלים, על מטוס חכור, בדרך מכנס מדיני העוסק בשלום, אל מזרח תיכון בוער, טילים ואש קרבות. נקודה אופטימית בשמיים, שעושה את דרכה במהירות לאזור המלחמה.

המטוס הקיף את השטח האווירי של ישראל מדרום, טס מעל סיני ומפרץ אילת ונחת בעמאן, בירת ירדן, יחד איתנו נחתו בשדה התעופה טיסות מרומא ומדמשק. הטרמינל היה ריק יחסית, אווירת המלחמה שררה גם שם, ביקורת הדרכונים עברה באופן חלק, אספנו את המזוודות ונסענו לבית המלון בעמאן, להעביר בו את הלילה, עד לפתיחת מעברי הגבול בבוקר למחרת.

בחדרי במלון נדבקתי לשידורי הטלוויזיה בישראל, ובעודי צופה בהתראות מהארץ, החלו צופרי אזעקה להישמע גם בירדן וטילים מיירטים פילחו את השמיים. ראיתי במו עיניי כיצד משטח מדינה שכנה, יש מי שפועל למען ביטחון ישראל, למען ביטחון ילדיי. הסכם השלום חי וקיים, ומביא איתנו ביטחון ונכסים אסטרטגים, מצילי חיים. נזכור את זה להבא, כשבן גביר וחבריו ינסו לפגוע בירדנים, ויעלו שוב להר הבית.

עם שחר, נפרדנו מהפלסטינים שנסעו לגשר אלנבי, ופגשנו בנהג הפרטי שהוזמן בכדי להסיע אותנו למעבר הגבול בעקבה, מרחק 300 ק"מ מעמאן. נסענו על הכביש המרכזי החוצה את הממלכה, עברנו ליד פטרה ו-ואדי חירם, הנוף העירוני הפך מדברי, והנסיעה הייתה מהירה וחלקה. עצרנו בחניון דרכים להתרעננות, וראינו נהגי משאיות ומכליות שבאו מסעודיה ומדינות ערב נוספות, מזג אוויר מדברי שרבי הוסיף לאווירה המזרח תיכונית, סוג של נורמליות לא נורמלית. חזון אוטופי למזרח תיכון אחר.

כשראינו מחלון המכונית את עקבה ומפרץ עילת מתקרבים, סף האופטימיות עלה ואיתה גם הקליטה הסלולרית. מבחינת הטלפון הנייד, היינו כבר בארץ. מעבר הגבול בעקבה היה פתוח וריק למדי, ולאחר ביקורת הדרכונים הורשינו לחצות את המעבר לצד הישראלי. קשה לתאר את עצמת הרגע לעבור תחת השלט ברוכים הבאים ולחזור לישראל ברגעים קשים ומאתגרים.

עוד ב-

בצלאל סמוטריץ' הפך לנכס של חמאס - וכולנו נשלם את המחיר

לכתבה המלאה

תחושת הקלה עצומה החליפה את תחושת חוסר האונים שפקדה אותי עם קבלת ההודעה הראשונה על המלחמה. פריז נראתה רחוקה מתמיד, הרגשתי בבית, עשיתי זאת, המסע תם. עוד שלוש וחצי שעות של נסיעה והגעתי לתל אביב, ראיתי מהכביש כמה אתרי נפילות, הדיווחים בטלוויזיה וברשת הפכו לממשיים, ומהר מאוד הסתגלתי למשטר ההתראות החדש, הגעתי הביתה.