שער מטבע החוץ בישראל הגיע לאחרונה לשפל של עשרות שנים. שער הדולר הגיע לרף של שלושה שקלים לדולר, ואף למטה מכך, ואילו שער האירו צנח עימו לרמה של כשלושה וחצי שקלים. לכאורה כאשר שער המטבע המקומי מתחזק זהו סימן חיובי לחוזקה של הכלכלה ולעלייה צפויה ברמת החיים של אזרחיה. זאת, מאחר שהציבור יוכל לרכוש מוצרים מיובאים במחיר זול יותר ואילו הייצור המקומי ייחשף לתחרות עזה יותר מצד היבוא ויידרש להתייעל. לצערנו, זה לא המצב בישראל ולכן כותרת המאמר היא משבר בשוק המט"ח.

ראשית, שער השקל מעיד על המלכודת המוניטרית שבה מצוי בנק ישראל. מלכודת הלוכדת את המשק כולו במצב אבסורדי. מצד אחד, הצמיחה מאוד חלשה. מגזר העסקים הקטנים, הצבא הכלכלי עליו נשען המשק כולו, נמצא ברובו בקשיים גדולים. נטל המס הגובר, הריבית הגבוהה, יוקר המחיה וכמובן השלכות המלחמה. והיכן הפיצויים שהבטיחה הממשלה? היקף הסגירה של עסקים קטנים הוא ברמה מאוד גבוהה. גם הצריכה הפרטית לא מרימה ראש עקב יוקר המחיה והמיסים.

ואילו האינפלציה אפסית ומייקרת לפיכך את הריבית הריאלית. במצב זה נדרשת הפחתת ריבית משמעותית שאי אפשר לבצע אותה ללא התייעלות משמעותית בתקציב המדינה ובפרט ללא מאבק נחוש ביוקר המחיה. השקל החזק הוא אפוא תולדה, בין היתר, של הריבית הריאלית הגבוהה מדי ביחס למצב הצמיחה.

מצד שני, מחירי השכירות משתוללים וברור לבנק ישראל כי הפחתת ריבית תחדש את העליות במחירי הדיור. כפי שתיארתי בטור מהשבוע שעבר, בנק ישראל נאלץ להודות בהשפעת מחירי הדיור על הירידה מהארץ. הבנק מודאג ובצדק. התוצאה של הלחצים משני הצדדים היא סטגנציה בריבית והשארתה ברמה שמייצרת עיוותים בדמות שער שקל חזק ולא ריאלי.

שנית, הממשלה פועלת אף היא באופן עקיף לחיזוק שערו של השקל. שיתוף הפעולה של הממשלות עם היבואנים הבלעדיים הפך את ישראל לאי בודד שמנותק מהמחירים העולמיים. במרחק של שעה וחצי טיסה מישראל נמצא כמעט כל הסופר בחצי מחיר.

אך המכסים, מכסות היבוא ובעיקר האישור הגורף ליבואנים להשתלט באופן צולב על היבוא של יצרנים שבעולם מתחרים זה בזה הפך את ישראל לגן עדן ליבואנים. לראיה, שער הדולר ירד מרמה של ארבעה שקלים לרמה של שלושה שקלים (ובהתאמה כמעט מלאה ירד שער האירו) ואילו מחירי היבוא לישראל לא ירדו במאומה שלא לומר עוד עלו. 

נוסף על החיבוק ליבואנים תומכת הממשלה בענקיות הגז בהתירה יצוא בהיקפים שמסכנים את העצמאות האנרגטית של ישראל לאורך זמן ומייצרים, הלכה למעשה, מחלה הולנדית המעוותת את הקצאת המקורות במשק. בפרט, אני חושש לתהליך צבר ההון האנושי ובמוקדו הצעירים הפונים ללימודים טכנולוגיים.

לא זו בלבד, שצעירים המבקשים ללמוד באחד ממקצועות ההיי טק נדרש לשקול האם הבינה המלאכותית לא תחליף אותם במהרה (ואכן אלפי משרות כבר אבדו) אלא שכעת מחירה הדולרי של שעת עבודה של עובד הייטק ישראלי התייקר בעשרות אחוזים אל מול המתחרות בעולם.

זו גם אחת הסיבות לעזיבתם של צעירים רבים. השווי היחסי שלהם בשוק העבודה הבין לאומי עלה משמעותית (והשווי היחסי שלהם בעבודה מישראל ירד) עקב התחזקות שער הדולר ואילו רמת החיים שלהם ירדה עקב יוקר המחיה והדיור.

עד לפני זמן קצר נהנתה ישראל מעליה יציבה בשיעור המועסקים בהייטק. הגענו כמעט לעשרה אחוזים מכוח העבודה, שיא עולמי. השיעור עוד צמח, כחצי אחוז בכל שנה. השכר הגבוה של המועסקים סייע רבות לתמוך בצריכה הפרטית שהיא מנוע הצמיחה החזק ביותר של ישראל. כעת, אנו נעצרים ואף פונים לאחור.

למרבה הצער, טבעם של משברים מוניטריים אינו להיעלם במפתיע אלא להיפך. הם ילכו ויתגברו ועימם הלחץ על תעשיית ההיי טק. בעוד בכירי התעשייה היו עסוקים במאבק על מה שהם תפסו כדמותה של הדמוקרטיה הישראלית הם לא שמו לב כי הפוליטיקאים משני עברי המפה הפוליטית הולכים ומושכים להם את השטיח כולו מתחת לרגליים.    

עוד ב-

12 אלף משפחות צעירות עזבו את ישראל בשנה האחרונה | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

*הכותב הוא יו"ר המפלגה הכלכלית וראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו.