מצעד הסליחות: מי צריכים להתנצל בכלכלה לקראת יום הכיפורים?
מלפיד עד נתניהו, מהאוצר עד בנק ישראל – לא מעט דמויות וגופים חייבים לציבור התנצלות על טעויות ועל הבטחות שהופרו בשנת תשפ"ב. מיהם הנפגעים שיצטרכו לקבל את בקשת הסליחה, וגם – מה חלקה של העיתונות בחשבון הנפש הכלכלי? | מתן חודורוב
אביגדור ליברמן בפני הזוגות הצעירים: עם כניסתו לתפקיד, השמיע שר האוצר הטרי שתי תחזיות נדל"ן שהכניסו את השוק להלם. 2021, הוא צפה, תסתיים בהתייקרות דו-ספרתית של כ-11% בדיור – וגם ב-2022 נראה עליות מחירים, אם כי מתונות יותר, בשיעור של עד 6%.
היום כבר ברור שמכל בחינה, הנבואה ההיא הייתה טעות: ראשית, כי ליברמן אינו פרשן מהיציע, ולאיתות מצדו על מגמת זינוק לאורך זמן, יש השפעה דרמטית על התנהגות כלל השחקנים – מנכונות של הרוכשים לשלם יותר, דרך הצטרפות של משקיעי נדל"ן וכלה בתמחור גבוה של היזמים; שנית, כי בעוצמת הלהבות שבערו מאז בשוק, התחזית עצמה הופרכה בעליל – ורק ב-12 החודשים האחרונים, ההתייקרות בשוק כבר עקפה את הנתון שבו נקב שר האוצר לשנתיים שלמות במצטבר. בשורה התחתונה לא רק שהמחירים ממשיכים להשתולל, אלא שהקצב מהיר מכפי שהתרגלנו ואף מכפי שצפה בעבר ליברמן בעצמו.
בנימין נתניהו בפני הילדים החרדים:דווקא בשנה שבה הבטיח לפוליטיקאים מ"יהדות התורה" את מבוקשם – הגדלה משמעותית של התקציב ללא דרישה ללימודי ליבה – יו"ר האופוזיציה חב בבקשת סליחה מיוחדת, על כך שדן דור חדש במגזר לחיים של אי-שוויון הזדמנויות ועוני. נתניהו עצמו הוא הראשון לדעת שבלי אנגלית וחשבון לא ניתן להשתלב בשוק העבודה, והוא הראשון להכיר את הנתונים המעידים על תת-ייצוג של חרדים מקרב מסיימי התארים, במשרדי הממשלה השונים ומבין מקבלי השכר הגבוה.
כשזוכרים את אומדני למ"ס, ולפיהם ב-2065 זה הציבור שימנה כשליש מאוכלוסיית ישראל, לא ברור כיצד ההתחייבות של נתניהו מתכתבת עם שימור מעמדה כ"סטרטאפ ניישן" או אפילו כמדינת רווחה בינונית. על העוול הזה יו"ר האופוזיציה יוכל לכפר רק אם יפר את הבטחתו, כפי שכבר עשה בנושאים כלכליים לא פעם מבלי למצמץ, ככל שאכן יקים ממשלה אחרי הבחירות.
יאיר לפיד בפני התומכים ברפורמות שהבטיח להנהיג: בראש הממשלה לפיד אמנם עומד רק חודשים ספורים, אך כאדריכל קואליציית השינוי עם בנט מראשיתה, אפשר כבר לזקוף לחובתו הפרה של התחייבויות כלכליות משמעותיות. זוכרים את הדיבור על ממשלה רזה עם 18 שרים בלבד? את ההתקפות על החוק הנורבגי שמגדיל את השכר המצרפי לשרים ולח"כים ביחד? את הביקורת על ההסתדרות כתורמת ליוקר המחיה? כל אלה הסתיימו, למרבה המבוכה, בהשבעת ממשלה מנופחת; בהרחבה של החוק הנורבגי; ובהודעה על הקמתה של סיעת "יש עתיד" בהסתדרות.
גם ההחלטה ההיסטורית שקיבלו השרים ביוזמתו, לסלק את בתי הזיקוק המזהמים ממפרץ חיפה בתוך עשור, קיבלה החודש טוויסט מפתיע – כשרה"מ אישר דווקא לקבוצת "הפטרוכימיים" היתר מקל להשתלטות על החברה, לאחר שביצעה תספורת למחזיקי האג"ח, באופן שהגדיל בעיר את הספקות אם הפינוי אכן יבוצע במועד. התחייבויות לחוד ומציאות לחוד, גרסת ממשלת השינוי.
דודי אמסלם ובכירי הליכוד על ההשתלחות במערכת המשפט: "הדבר הראשון שאני בודק לפני כל השקעה במדינה חדשה, הוא עד כמה מקצועיים ועצמאיים השופטים בה" – את המשפט הזה השמיע באוזניי אחד מ-100 עשירי תבל, כשפגשתי בו לשיחה קצרה לפני כמה שנים. ואכן, הא-פוליטיות והיעדר התלות של המערכת בשררה, הם שני תנאי יסוד שבלעדיהם אנשי עסקים לעולם לא יחושו ביטחון לפעול כאן – למשל כשהם מבקשים להגן על הטבות שהובטחו להם, או ליישב סכסוכים עסקיים עם הרגולטור בפני ערכאה אובייקטיבית.
במובן הזה, הקמפיין הרעיל של דודי אמסלם נגד "שופט ששותה ערק", או דחפורי ה-D9 שהציב מועמד אחר בפריימריז מתחת לביתו של נשיא העליון בדימוס, הם לא רק פגיעה בדמוקרטיה ובהפרדת הרשויות – אלא איום של ממש על תדמיתה הכלכלית של ישראל, כמדינה ליברלית שבה השופטים הם הפרשנים המוסמכים של החוק. תיקונים נחוצים בכל מערכת, ובראשם במדד השקיפות (מדוע למשל לא לשדר את כל דיוני העליון למעט חריגים שינומקו?), אך האיומים "לדרוס", "לרמוס" ו"להראות מי בעל הבית" – בפרט כשהם נשמעים רק מאז חקירות נתניהו, ומצד מפלגת שלטון פוטנציאלית – מחוללים בכלכלה נזק של ממש, גם אם בינתיים הוא בלתי נראה.
פקידי משרד האוצר בפני הנהגים בפקק: במונחי הכלכלה הישראלית, הגודש הבלתי נסבל בכבישים הוא מחדל יום הכיפורים של אגף התקציבים לדורותיו. קשה להאמין אבל עד לפני כעשור ה"קונספציה" שם הייתה שעוד כבישים זה טוב (כמו בארה"ב), עוד רכבות זה רע (כמו באירופה) ואוטובוסים הם ברירת מחדל לעניים. הפרויקטים שיצאו לדרך, ואלה שנותרו על שולחן השרטוטים, היו השתקפות מדויקת של הטעות הפטאלית ההיא: כן לכביש 6, למנהרות הכרמל ולחניוני ענק שנועדו לספק מענה לביקוש הגובר לרכב פרטי; לא למטרו בגוש דן, לרכבת לאילת ולאגרות גודש, שנועדו להסיט משתמשים לתחבורה הציבורית ולשפר את רמתה.
התוצאה היא מדינה שמזדחלת בפקקים אינסופיים למקומות העבודה, כשברוב המכוניות יושבים נהג או נהגת ללא נוסעים נוספים, תוך גרימת נזקים עצומים לתפוקת העובדים ולתוצר הלאומי. בשנים האחרונות התפיסה אמנם עברה מהפך מקצה לקצה, אך יידרש לפחות עוד עשור עד שנצליח להדביק את השקעת החסר במערכות הסעת המונים, פרי מחדל אוצרי מתמשך שניתן היה למנוע.
בני גנץ בפני משלמי המיסים: דווקא יו"ר "כחול-לבן", שמקפיד להדגיש את חשיבות הסולידריות בחברה הישראלית, דחף השנה למהלך מקומם שהעמיק את הפערים בתוכה. הכוונה היא כמובן להגדלות הרמטכ"ל השערורייתיות, שמתגמלות את הקצינים הפורשים – חלקם עוד במסלול של פנסיה תקציבית – בעבור שנים שבהן לא שירתו בפועל, אלא יצאו ללימודים אקדמיים או נעדרו מסיבות אחרות. מאז החשיפה של מבקר המדינה את הנוהל הפגום, שהוביל בממוצע ל-9 אחוזי העלאה (!) בתשלום לגמלאי כוחות הביטחון גם כשהם עדיין בגיל העבודה, בני 42 ומעלה, התרבו הדרישות לבטלו והמדינה אותגרה בבג"ץ.
אלא שגנץ, בעצמו רב אלוף במילואים, יישר קו עם מערכת הביטחון – ופעל למסד את הנוהל המפלה, שאין לו אח ורע במגזר הציבורי. הפרשה עגומה במיוחד, מפני שהתלוו לה הסברים על הצורך (החשוב כשלעצמו) לשמר את כוח האדם האיכותי בצה"ל; אלא שבקרב הדור הצעיר, לא הבטחות עתידיות להסדרי פרישה מיטיבים יעצרו את טובי מתכנתינו מלחצות את הכביש לחברות ההייטק המשחרות לפתחם – אלא דווקא מענק התמדה במזומן, נניח הון עצמי לרכישת דירה, שאין לו דבר וחצי דבר עם הגדלה פיקטיבית של הפנסיות למשך עשרות שנים. הכשרת הנוהג הפסול מן העבר לא באמת תתרום לצבא, אך תגדיל את אי-השוויון בין משרתיו לבין שאר החברה שמקיפה אותם.
פרופ' אמיר ירון בפני נוטלי המשכנתאות: רגע לפני התפרצות האינפלציה, כשהוא מביט לאחור על ריבית אפסית של יותר מעשור, נגיד בנק ישראל אישר להגדיל את מרכיב המשכנתא הצמוד למסלול הפריים – משליש בלבד לעד שני שלישים מסך ההלוואה לזוגות הצעירים. בכך ביטל ירון מגבלה ארוכת שנים שהטיל הקודם לקודמתו, פרופ' סטנלי פישר, ומתוך כוונות טובות כמובן, כמו-דחק בקונים להגדיל את החשיפה לאפיק שנראה אז כזול ביותר. אלא שמעשה שטן, בסמוך למהלך ההוא החל משבר שרשראות האספקה שהוביל לגל התייקרויות כלל עולמי – ובנק ישראל, שהרחיב את חלק הפריים, נאלץ להעלות בחדות את הריבית שבה תלוי ההחזר החודשי במסגרתו.
התוצאה היא זינוק במחירי ההלוואות והמשכנתאות, המסוכנות והמנופחות יותר (מעל מיליון שקלים בממוצע!), שנטלו הצעירים כאן בשנה האחרונה על בסיס השינוי שיזם הנגיד. על אף שבזמן אמת הוא בוודאי סבר שהחלטתו תיטיב עם הציבור, אין מנוס אלא להודות בדיעבד שהחייבים שילמו עליו ביוקר.
העיתונאים הכלכליים בפני המשקיעים בבורסה: מי שעוקבים באדיקות אחר מסכי המניות בבורסה, גילו שמתחילת השנה מדד ת"א 35 ירד רק ב-3 אחוזים. מדובר בנתון שונה מאוד מהדימוי של "2022 הקטסטרופלית", והוא תוצאה של תנועה דו-קוטבית: עד לנקודת השפל ביולי חלה צניחה דו ספרתית של כ-14% במניות, ואילו החל מאותה נקודה נרשם היפוך מוחלט במגמה. אלא שעל החלק הראשון (של הקריסה) שמעתם וקראתם כמעט בלי הפסקה, בעוד שאת החלק השני (הריבאונד) ראיתם כנראה מעט מידי בכלי התקשורת לסוגיהם.
זו לא תופעה חדשה: ב-2018 פרסם בנק ישראל מחקר מעניין שקבע כי שוק ההון מסוקר רוב הזמן בנימה שלילית, על אף שמרבית ימי המסחר בתקופה הנבדקת התאפיינו דווקא בעליות שערים. האם זה קשור לצמא של כולנו לחדשות רעות, יותר מאשר לידיעות משמחות? ואולי הציבור עצמו רגיש יותר לחשש להפסיד, מאשר לסיכוי להרוויח? כך או כך, הממצאים הללו מחייבים יותר מודעות וחוש פרופורציה גם מצדנו העיתונאים, כדי שקבלת ההחלטות מצד המשקיעים הפרטיים בבורסה תתבצע על סמך תמונה מדויקת ומאוזנת יותר.
