את פסק הדין המכונן בסוגיה כתב עוד ב-2005 המשנה לנשיאת העליון בדימוס, אליעזר ריבלין, שדחה את טענותיה המפלות של ענקית הביטוח: "פיצוי הנסמך על נתונים של שיוך אתני, מעמדי או מגזרי, עלול להוביל לתוצאה אבסורדית... עובדת היותה תינוקת ולא תינוק, שייכותה לחברה הערבית, העובדה שבמשפחתה נשים נוטות שלא לעבוד לאחר נישואיהן או הולדתה באזור מגורים המאופיין בממוצע השתכרות נמוך – כל אלה אינם רלוונטיים... לכל אדם עומדת הזכות לכתוב את סיפור חייו, סיפור של תקווה ושאיפה להגשמתה... לשלילתה אין בסיס עובדתי או נורמטיבי, הזכות לבחור בדרך נותרת בעינה". אבו-חנא זכתה בסכום המלא ששימש לשיקומה מהתאונה, אלפי נכים כמוה זכו מאז ביחס שוויוני יותר מחברות הביטוח, וביהמ"ש זכה באחד מפסקי הדין המרשימים בתולדותיו.

בסיפור הזה נזכרתי השבוע כשראיתי כיצד קמפיין ההשמצות המסוכן נגד מערכת המשפט, שנועד לכרסם בעצמאותה כשומרת סף בפני השחיתות השלטונית, גולש בהדרגה אל הזירה הכלכלית. אנשים רציניים בדרך כלל, כמו הפרופ' ירון זליכה, החלו לטעון שהעליון מגן בעיקר על "בנקים, מונופולים וטייקונים במקום על האזרחים הפשוטים" כלשונו – בעוד שכל סטודנט למשפטים יודע שרוב הדוגמאות הפוכות לחלוטין. צריך להבהיר מיד: לא עם כל פסק דין הציבור ברובו חייב להסכים, וגם אני קיוויתי (כמו זליכה) שביהמ"ש יחייב את "תנובה" בפיצויים על מחיר מופרז שגבתה מצרכנים עבור הקוטג' לפני המחאה החברתית של 2011; אלא שההרכב השמרני ברובו שדן בתיק (השופטים שטיין ווילנר מונו ע"י השרה שקד בממשלת הימין האחרונה), סבר שאת העילה הזו יש "ליישם בזהירות ובאיפוק רב, רק במקרים קיצוניים אשר דוקרים את העין וברורים לכול". אם כבר, המסקנה הטבעית מהביקורת של זליכה היא שבהתמודדות עם תאגידים ריכוזיים נחוצים כיום לעליון עוד יותר אקטיביזם ותעוזה, בשונה מהכיוון המרסן שמקדמת הממשלה; ובכל מקרה, מהותו של ביהמ"ש היא ביכולת לצדד באופן ענייני גם בגורם שאינו פופולרי – בין אם הוא מיעוט חלש או תאגיד חזק – כאשר נסיבות המקרה מצדיקות זאת לדעת היושבים בדין.

לצד פסקי דין שנויים במחלוקת, שאליהם נתפסו כעת תומכי המהפכה המשטרית, ניתן למנות הישגים כלכליים-חברתיים דרמטיים שכל כולם תולדה של הכרעות בתי המשפט. במישור של הגברת התחרות, העליון הוא שמנע את המיזוג בין "סונול" ל"דור אלון" בשוק הדלק הריכוזי; בערכאה אחרת נקבע ששתי אפליקציות לחניה – "סלופארק" ו"פנגו" – יוכלו לפעול במקביל (במקום שאחת מהן תיסגר כמתוכנן) כדי לשפר את המחיר והשירות לנהגים. בתחום ההגנה על חסכונות הציבור, שופטי המחוזי הצליחו לשפר חלק מהסדרי התספורת שהציעו הטייקונים ונציגיהם למחזיקי האג"ח, בגל הגדול של אי-פירעון החובות לפני כעשור. בגזרה הצרכנית, בית המשפט הרחיב מאוד את הפתח להגיש תביעות ייצוגיות – כולל נגד המעסיק או קופות החולים למשל – באופן שאמנם העמיס עוד מאות תיקים על שולחנו, אך במקביל יצר מסלול חדש ואפקטיבי לאכיפת החוק ע"י אזרחים פרטיים. בשדה הסביבתי נקבע כי יש לסגור לאלתר את מיכל האמוניה בחיפה, למרות שיקולי הרווח של התעשייה; ודווקא מתווה הגז, בניגוד לטענה האחרונה של נתניהו, אושר במהירות בבג"ץ – לא לפני שחברי ההרכב וידאו שהממשלה המכהנת לא תכבול את ידיהן של הבאות אחריה ביכולת לבצע בהמשך שינויים בהתקשרות עם "דלק" ו"נובל אנרג'י" (מה שזכה לשם "פסקת היציבות"). גבולות ההפרטה בישראל סומנו כשבג"ץ מנע הפעלה של כלא בידי זכיין עסקי, בנימוק שעל המדינה לשמור את "המינימום הגרעיני" של סמכויות השלטון בידיה. כל אלה לא היו סתם פעולות קוסמטיות, אלא התערבות מהותית להגנת האינטרס הציבורי מול הגורמים החזקים במשק ולעיתים קרובות גם בניגוד להלך הרוח הפוליטי.

ואולם, את עיקר תרומתו הכלכלית, ביהמ"ש העליון ממקד בביעור אפליה ושחיתות בתוך מנגנוני המדינה עצמה. כך למשל נקבע ב"פרשת חסן", כי עצם הבעלות של אדם ברכב פרטי אינה מצדיקה שלילה אוטומטית של קצבת הבטחת ההכנסה ששולמה לו עד כה מהביטוח הלאומי; בתיק דנילביץ' נפסק שאין להפלות זוגות חד מיניים בקבלת הטבות מחברה ממשלתית, ובפרשת איתי פנקס הוחלט כי יש לאפשר להם הליכי פונדקאות שוויוניים בישראל. מוסדות הציבור בעוטף עזה מוגנו בהוראת בג"ץ, חרף עמדת האוצר שאילוצי תקציב אינם מאפשרים זאת; בתחום הדיור, החלטות מנהל מקרקעי ישראל שהיטיבו עם הקיבוצים בוטלו בעקבות עתירת הקשת המזרחית הדמוקרטית; במערכת החינוך הוקפאה שלילת הסבסוד מילדים חרדים במעונות היום, רק עקב העובדה שהוריהם אינם עובדים, ונאסר המשך ההפרדה בין תלמידות מזרחיות לאשכנזיות בבית הספר לבנות בעמנואל. ההתנתקות שהליכוד יזם מגוש קטיף (ונתניהו, כשר אוצר, הצביע בעדה) אמנם לא נפסלה – כמעט כמו כל החלטה מדינית – אך בג"ץ הוא שהורה על הגדלת הפיצוי הכספי למפונים.

מקבץ ההחלטות שהוזכר כאן, כמו עוד עשרות רבות, שינה לטובה את מצבם הכלכלי, החברתי או התעסוקתי של מיליוני ישראלים – הישגים שאליהם המערכת הפוליטית לא הגיעה, ולא הייתה מגיעה, ללא התערבות שיפוטית. כל זה לפני שהזכרנו את הערכאות הנמוכות יותר – בתי הדין לעבודה ובתי המשפט לתביעות קטנות – המאפשרים לפרט לתבוע צדק במקרה קונקרטי, במסלול מהיר, אמנם בסכומים קטנים יחסית.

עוד ב-

מוטי בן משה יקבל 100 מיליון שקל: השופט בפסיקה דרמטית

לכתבה המלאה

האם כל זה אומר שבג"ץ תמיד ניסה, או הצליח, להגן על השכבות החלשות? לא בהכרח. בניגוד לזכויות אזרחיות, שנגזרות מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בסוגיות כלכליות אין "הוראת על" – ולכן נראה שהשופטים פירשו את מרחב ההתערבות שלהם כמצומצם למדי. מבחינתם, טבעי יותר למנוע מהלך פוגעני כמו אפליה, מאשר לכפות פעולה פוזיטיבית כמו הכנסה של תרופה חדשה לסל הבריאות הממלכתי. מי שרוצה לראות את העליון נחוש יותר בתיקים הללו, כמוני וכמו הפרופ' זליכה, צריך להציע דווקא רפורמה הפוכה לחיזוקו – למשל מתן כלים נוספים לפסיקות נשכניות נגד מונופולים, או קידום שופטים שהצטיינו בתיקים כלכליים בערכאות הנמוכות. הטיפול בתחום רחוק משלמות ויש לא מעט לשפר בו, אבל בדיוק כמו במקרה של המהפכה המשטרית כולה: הצורך לתקן הוא ההפך הגמור של היוזמה המסוכנת להחריב ולהרוס.