בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו דחה בשבוע שעבר בקשה חריגה ויוצאת דופן לבטל צו קיום צוואת אם שנחתמה בשנת 2010 ואושרה בשנת 2015 - כמעט תשע שנים לאחר מכן. בפסק הדין קבעה השופטת כי מדובר בשיהוי קיצוני, שאין כל “עובדה חדשה” המצדיקה פתיחה מחדש של ההליך, וכי הניסיון נולד על רקע סכסוך משפחתי מאוחר.

על פי המידע שהוצג לבית המשפט, הצוואה העניקה את מרבית העיזבון לאח הנתבע: בית מגורים, חנות מסחרית מרכזית וחלק מהזכויות בשני נכסי מקרקעין נוספים. מנגד, אחיו קיבל חלק קטן יותר. בהערכה זהירה, שווי העיזבון הכולל עומד על כמה מיליוני שקלים, כאשר רובו הועבר לנתבע.

לפי הבקשה שהגישו האח והאחות, הם טענו כי בעת עריכת הצוואה שהתקיימה במשרד עורך הדין, האח התובע יחד עם האח הנתבע נכחו לצידה של האם וכי מעורבות זו פוגמת בתוקף הצוואה. אלא שהעדויות שנשמעו בבית המשפט סיפרו סיפור אחר: עדי הצוואה תיארו אם דעתנית, אסרטיבית וברורה, שהתעקשה שבניה יישארו בחדר והיא זו שהובילה את ההליך. העדים מסרו כי האם ידעה בדיוק על מה היא חותמת וכי חתמה מרצונה החופשי.

בית המשפט הדגיש כי הן האח התובע והן האחות התובעת ידעו על נסיבות החתימה כבר שנים רבות. האח התובע שטוען  שהוא עצמו נכח במעמד החתימה, רק לאחר כמעט עשור, לאחר שהתגלע ביניהם סכסוך משפחתי, בחר לתקוף את הצוואה. גם האחות, שהצטרפה לתביעה, חתמה על תצהיר במשפט אחר חודשים קודם לכן, ובו הודתה שידעה על הנסיבות המלאות. למרות זאת - לא פעלה בזמן אמת.

עוד עלה כי במהלך השנים פעלו האחים בהתאם לצוואה: חילקו נכסים, חתמו על הסכם בין יורשים כאשר האח התובע אף  העביר זכויות בנכסים שניתנו להם על פי הצוואה לצדדים שלישיים. רק לאחר שהחל סכסוך רכושי בין האחים, הוגשה בקשה לביטול הצו.

בית המשפט קבע כי השיהוי בן כמעט העשור “פוגע קשות ביציבות המשפטית, מטשטש את זיכרון העדים ויוצר נזק ראייתי משמעותי”. השופטת הדגישה כי אין בסיס לטענה לעובדות חדשות, תנאי הכרחי לביטול צו קיום, וכי מדובר בניסיון מאוחר לשנות מציאות שהתובע עצמו  פעל לפיה במשך שנים. לבסוף דחה בית המשפט את הבקשה וחייב את המבקשים בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

עוד ב-

ירושה ב-8 מיליון שקל: הקשיש נפטר - והדהים את בעל בית הקפה בת"א

לכתבה המלאה

לדברי עו"ד בעז קראוס ועו"ד ציפי ברוך המייצגים את האח הנתבע: "החלטת בית המשפט אינה מותירה מקום לספק - ניסיון לתקוף צוואה כמעט עשור לאחר שקוימה, כאשר כל העובדות היו ידועות מראש, הוא צעד חסר בסיס משפטי ונובע ממחלוקות משפחתיות מאוחרות ולא מטענות אמיתיות. מרשי פעל לאורך השנים בהתאם לרצונה הברור של האם, ומעולם לא היה חשש שהצוואה אינה משקפת את רצונה החופשי. אנו מברכים על פסיקה שמחזקת את יציבות המשפט ואת חובת כיבוד רצון המצווה, ומצרים על כך שמחלוקות פנימיות הובילו לניסיון לערער על אמת משפטית מוצקה".