בארץ
סמוטריץ' - צפה בסרטוני הזוועה לפני שתחליט על גורל החטופים
קולי נדם. שלושה ימים חלפו מאז הריאיון המטלטל של אלי שרעבי, ואני עדיין מחפש את המילים. בהתחלה חשבתי שיש רגעים שבהם שתיקה זועקת יותר מאלף מילים. אבל אז הבנתי: אם אלי, אחרי 491 ימים בגיהינום, מצא את האומץ לדבר – איך אנחנו מעזים לשתוק?

491 ימים בגיהנום. קשור באזיקים. מוכה. רעב. צמא. ובסוף, כשחזר הביתה, גילה שאין בית לחזור אליו. אשתו ושתי בנותיו נרצחו בשבת השחורה ההיא. ועדיין, בעודו שבור לרסיסים, הוא מצא את הכוח להתייצב מול המצלמות, להביט למיליוני ישראלים בעיניים ולהעביר מסר אחד – אסור להשאיר אף אחד מאחור.
ואז מגיע ניר ברקת, שר בממשלת ישראל, ומצהיר בגאווה שלא צפה בראיון כי היו לו "דברים יותר חשובים לעשות". "עניינים ברומו של עולם", כלשונו. "יש לי תפקיד, אני שר". ומה בדיוק "ברומו של עולם" יכול להיות חשוב יותר מאדם שחזר אחרי 491 ימים בשבי חמאס? מה יכול להיות חשוב יותר מלהקשיב לעדות ניצול שבי שכל עולמו חרב עליו?
כשאלי אומר בקול צרוד מכאב: "אמרתי לאלון אוהל שאעשה הכל כדי שיחזור הביתה", הוא מזכיר לכולנו מהי אחריות אמיתית. כשהוא מספר איך אימץ אותו כבן ודאג לו במנהרה, הוא מלמד אותנו פרק בערבות הדדית. וכשהוא דורש ועדת חקירה ואומר "תאשימו אותי, ובלבד שתקום ועדת חקירה", הוא מדגים מהי מנהיגות של אמת.
ואיפה ניר ברקת באותו זמן? עסוק ב"עניינים ברומו של עולם". איפה ממשלת ישראל? עסוקה בהישרדות פוליטית. איפה האחריות?
אלי שרעבי, באצילות נפש שקשה להבין את מקורה, בחר שלא לתקוף את הממשלה. הוא לא הביע כעס. לא האשים. לא נקם. במקום זאת, הוא ביקש לזעוק את זעקתם של אלה שנותרו מאחור, במנהרות החשוכות של עזה, קשורים באזיקים, סובלים מרעב, מכאב, מבדידות.
ואנחנו? בהתחלה שתקנו, המומים. אבל המסר האמיתי של אלי הוא שאסור לנו לשתוק. לא עכשיו. לא אחרי שהוא העז לדבר. היינו משותקים, הקשבנו לפוליטיקאים שאומרים לנו שיש דברים חשובים יותר, קיבלנו את ההסברים המעורפלים. אבל השתיקה הזו – היא שותפות לפשע. היא מאפשרת לממשלה להתנהל כאילו חיי אדם הם פריבילגיה ולא זכות בסיסית.
כשעיתונאי מדווח שראש הממשלה מוכן לוותר על חטופים למען הארכת המלחמה, אך לעולם לא יצהיר זאת בפומבי, אנחנו צריכים להבין שהשתיקה שלנו היא שותפות לפשע. כשסמוטריץ' מספר שהוא לא רוצה לצפות בסרטוני הזוועה כי הוא "לא רוצה לא לישון טוב בלילה", בעוד משפחות החטופים לא ישנות כבר 500 ימים, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מי מנהל את המדינה הזאת, זו שותפות בפשע לשתוק!
המילים של אלי שרעבי צריכות להיות נר לרגלינו: "כשיש 'למה', תמיד מוצאים את ה'איך'". ה"למה" ברור – להחזיר את כל החטופים הביתה. ה"איך" מונח על השולחן – עסקה. בפעימה אחת! אבל במקום זאת, אנחנו שומעים על "עסקה מופקרת" ועל "ניצחון".
קולי נדם לרגע, אבל מהדממה הזו של כולנו חייבת לפרוץ זעקה. אלי לימד אותנו שיעור באומץ – גם אחרי הסבל הנוראי ביותר, חובה לדבר, להשמיע, לפעול. שכחנו! עקרון "שלטון העם" אומר שבדמוקרטיה אנו החזקים, אנו המחליטים! נציגי הציבור הם עושי דברנו! לא עושי דברם!!
הלב שלי זועק עכשיו. זועק בשביל אלי, שאיבד את משפחתו ועדיין דואג לאלון אוהל. זועק בשביל שאר החטופים, שעודם סובלים במנהרות. זועק בשביל הדמוקרטיה הישראלית, שבה שר יכול להצהיר בגאווה שיש לו דברים חשובים יותר מאשר להקשיב לניצול שבי. והפעם, אסור שהזעקה הזו תישאר בלב. עלינו להשמיע אותה בקול רם.
ברקת, באמירתו המזלזלת, איבד את זכותו להיות איש ציבור. הוא חלק ממשלת המחדל הגדול ביותר בתולדות ישראל – ממשלה שכשלה בהגנה על אזרחיה ב-7 באוקטובר, וממשיכה בכשל באי חילוץ החטופים מדי יום.
המסר של אלי שרעבי הוא מסר מאחד ומחבר. הוא מלין על אישי ציבור ועל כל מי שלא לוקח אחריות. הוא מזכיר לנו שבסופו של יום, ישראל אמורה להיות מדינה שלא מפקירה את בניה ובנותיה. אלי מפגין מנהיגות וערכיות וטוהר שנשכח, שנשכח מלב מנהיגנו.
כשאילנה דיין, העיתונאית המחוספסת, זו שכבר ראתה הכול, פורצת בבכי למראה אלי שרעבי, כמוני וכמו רבים שישבו מול המסך ובכו, זו קריאת השכמה למדינה שלמה. השכמה לשינוי. הגיע הזמן שגם קולנו לא יידום. הגיע הזמן לזעוק את זעקתם של החטופים, של אלי שרעבי, של אלון אוהל. הגיע הזמן לדרוש אחריות, לדרוש מנהיגות, לדרוש פעולה. כי אם אלי, אחרי כל מה שעבר, יכול להתייצב ולדבר, איך אנחנו יכולים להישאר שותקים? סליחה אלי שאין לי אחוז מהאומץ שלך, סליחה מכולנו.
זהו המסר העמוק ביותר שעלינו לקחת – לא רק הכאב, לא רק הזעזוע, אלא הקריאה לפעולה. אחרי שלושה ימים של שתיקה ומחשבה, אני מבין שהשתיקה שלי היא בגידה בכל מה שאלי שרעבי ייצג בראיון הזה. הוא שרד 491 ימים בשבי כדי להשמיע את קולו. עכשיו תורנו.
עוד ב-
הכותב: דביר קריב, שירת בשב"כ 22 שנים רובן כאיש שטח בחטיבה לסיכול טרור לא ערבי, היה אחראי על המידע והמודיעין בחקירת רצח רבין. מחבר רב המכר "יצחק" על הרצח. כיום איש חינוך ומרצה על ערכי הדמוקרטיה.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(1):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
-
1.הבאמת?נוי 03/2025/02הגב לתגובה זו0 0עודהבעת עמדה מנקודת הארוגנטיות הקפלניסטית. זו, שעושה כלי פוליטי מסבלם של החטופים ומשפחותיהם זו שהאריכה בהתנהלותה את שהותם שם וחיזקה את החמאס. כל שאמר, שלא צפה בתוכנית עובדה כי עשה דברים שמבחינתו קדמו בחשיבותם ממתי חובה לצפות בתתוכנית המניפולציה עובדה? ממש אין ורבים מאוד נטשוה. בתשובתו, ברקת לא התייחס כלל לחטוף ולסיפורו. הכותב ברוח הקפלניסטים הוא שמשתמ ש בחטוף וסיפורו, בחוסר מוסריות שלו של הכותב ככלי להסתה וניגוח פוליטי. זכותו ואף חובתו של שר כל שר לחשוב גם אחרת ולא לדברר את הכת ועמדתו של סמוטריץ מאוד מנומקת ויש בה הגיון, גם אם היא שונה משלך היא לגיטימית אגב הועדה שדנה בקבלת החלטות בנושא חטופים ושבויים, בפירוש המליצה לא להפגיש אותם עם המשפחות או כל חומר כזה, כדי לא להטות את דעתם ושישמרו על האינטרס של כלל אזרחי המדינה. אבל אתה וחבריך מעוותים מוציאים פרסומים שקריים כמו לאמירות שיחסתם לאורית סטרוק, שבפועל אמרה דברים שונים לגמרי, ורקדם הורה פוליטית על הפייק עצוב לומר שדווקא היא לטורך כל הדרך. אמרה דברי טעם שאלה שאלות טעם וצדקה ואתם טועים מאודסגור