בארץ

נתניהו לא צועק – אבל הוא הפופוליסט המסוכן מכולם

כששרים מאשימים 'פקידים' בהחלטות ממשלה, כשמקצועיות מוחלפת בנאמנות אישית וכשכל מוסד עצמאי הופך לאויב – זו לא תקלה, זו שיטה. הכירו את הפופוליזם הישראלי: מתוחכם, שיטתי ושוחק את יסודות המדינה מבפנים

ד"ר אורי זקס | 7/5/2025 17:31

בנימין נתניהו (צילום פלאש 90/ חיים גולדברג)

נועה תשבי פוטרה, איילון לוי הוזז והאחריות להתנהלות זו שוב מתקשרת ל-"פקידים". מי שמחפש את הגרסה הישראלית לפופוליזם, לא צריך ללכת רחוק. היא כאן, בתל אביב, בירושלים, על המסכים ובישיבות הממשלה.

פופוליזם, בניגוד לדימוי הרווח, הוא לא הפוליטיקאי הצעקני שמבטיח הבטחות ללא כיסוי, אלא דרך שלטונית ממושמעת ומתוחכמת שבה מנהיגים מציגים את עצמם כקולו היחיד הלגיטימי של העם ומכוונים את כל האש לעבר האליטות ומוסדות הציבור.

דוגמה בולטת מהימים האחרונים היא התנהלותו של שר החינוך יואב קיש. לאחר שהממשלה, בה הוא עצמו חבר, החליטה על קיצוץ בשכר עובדי ציבור, קיש האשים את פקידי האוצר בפגיעה בשכר המורים.

זו בדיוק מהות הפופוליזם; להציג את עצמך כנציג העם מול "הפקידים", שממוצבים שוב ושוב על ידי הפופוליסטים כאליטה מנותקת. גם כאשר ההחלטה היא של הממשלה עצמה, עדיין קל יותר להאשים את "הפקידים" מאשר לקחת אחריות. כשהשר בורח מהאחריות ולא מנסה לשנות את ההחלטה, הוא משרת את עצמו פוליטית, אך מפקיר את הציבור שבשמו הוא מתיימר לפעול.

זו לא תופעה מקומית והיא אינה ייחודית לשר כזה או אחר מימין או משמאל. מדובר בתבנית של שלטון, שהמכנה המשותף לה הוא מאבק במוסדות עצמאיים; מערכת המשפט, תקשורת חופשית, פקידות מקצועית ולעיתים גם גופי ביקורת ובלמים דמוקרטיים. כל גוף כזה מוצג כמכשול שמונע מהממשלה להגשים את "רצון העם" ולכן הופך לאויב. אפשר לאהוב את ההגדרה הזו ואפשר להתנגד לה, אבל זו ההגדרה המקובלת.

השאלה החשובה אינה אם נתניהו באמת פופוליסט או לא, מה שחשוב זו התוצאה של מדיניות מהסוג הזה וההיסטוריה מספקת תשובה ברורה. מחקרים שבחנו עשרות מדינות במאה השנים האחרונות, מצאו תוצאה עקבית.

על פי הממצאים, מדינות שנשלטו לאורך זמן על ידי מנהיגים פופוליסטים, סבלו מירידה של כ־10% בתוצר לנפש ביחס למדינות דומות. זה לא קורה ביום אחד, אבל זה קורה דרך ירידה באמון הציבור, החלשת מוסדות ומינויים לא מקצועיים שמבוססים על נאמנות אישית.

הפופוליסט לא רק תוקף מוסדות, הוא גם חייב להצביע על נציג ברור של "האליטה". בישראל, התפקיד הזה הוטל בעקביות על השמאל. גם כאשר הממשלה נשלטת על ידי הימין במשך שנים, ממשיכים לתאר את השמאל ולעיתים קרובות גם את "הפקידים" כגון "פקידי האוצר, כאליטה מנותקת שמטרתה לסכל את רצון הציבור. כך מגובש הנרטיב הפופוליסטי; "אנחנו העם", מול "השמאל-אליטה", גם כשאין לו סמכויות שלטון. זהו דפוס קלאס, לא לוקחים אחריות, רק מצביעים על אשם מוכן מראש.

קריסת מערך ההסברה הלאומית ממחישה את התוצאה. נועה תשבי ואיילון לוי, שני דוברים שהציגו את עמדות ישראל בעולם, פוטרו לא בשל תפקוד כושל אלא משום שלא ביטאו נאמנות פוליטית מלאה. נאמנות אישית גוברת על מקצועיות וזה פוגע בתפקוד המדינה בדיוק ברגעים שבהם היא זקוקה להסברה אפקטיבית.

המחקר מציג דוגמאות ברורות; ונצואלה תחת צ'אווס הידרדרה מקריסה מוסדית וכלכלית, בעוד קולומביה, שכנתה, שמרה על צמיחה ויציבות. הונגריה תחת אורבן פגעה בעצמאות המוסדות ואיבדה אמון בינלאומי, בזמן שצ'כיה שמרה על איזונים ומקצועיות.

בישראל, הכלכלה עדיין צומחת אך בעיקר בזכות ההייטק ותגליות הגז. אלו לא תוצאה של מדיניות הממשלה, אלא של יוזמה פרטית ונסיבות גיאולוגיות. מתחת לפני השטח, מוסדות המדינה נשחקים, נאמנויות אישיות מחליפות מקצועיות והאמון הציבורי מידרדר.

פופוליזם הוא לא סגנון של אדם אחד, אלא מחלה שלטונית מדבקת. השאלה האמיתית היא לא מה יקרה למוסדות – אלא מה יקרה לנו, כשהאמון יישברו המציאות תצוף על פני השטח, מאוחרת מדי.