בפוסט חשוף וכואב במיוחד, במלאת שנתיים לטרגדיה הקשה ששינתה את חייו, נפרד כתב כאן 11 אורן אהרוני מאשתו שהתמוטטה ומתה מנסיבות לא ידועות. בעוד הסביבה מנסה לנחם באמירות המוכרות על הזמן שמקל, אהרוני מתאר תחושה שונה לחלוטין: "אצלי לא עברו שנתיים אלא 730 שנה. ככה זה כשכל יום מביא אתגרים חדשים".

בדבריו הנוגעים ללב, אהרוני משתף בגעגוע העמוק לרגעים הקטנים - מהרצון להתרגש ולצחוק יחד, ועד לפרטים שממחישים את אובדן השגרה. הוא מספר על 18 חודשים שבהם המשיך לכתוב לחשבון הוואטסאפ שלה בתקווה לראות את הווי הכחול, עד שהסגירה הסופית של החשבון גדעה גם את השיתוף הזה.

הוא מבהיר כי בעוד פצע פיזי מחלים, "פצע בלב זה כבר סיפור אחר - הוא תמיד שם, מתעורר בזמנו החופשי ועושה שמות". אהרוני מתאר את החיים לצד האבל כעטיית מסכה בבוקר מול העולם, והסרתה בלילה בבית הריק מול החושך והמציאות.

עוד ב-

שירה מרגלית, גרושתו של אהרן חליוה: "נלחמים לתקן את מה שהושחת"

לכתבה המלאה

לצד השבר, אהרוני בוחר לסיים במילות הודיה מרגשות בהשראת אריק איינשטיין, ומודה לה על השקט, האור, הלב הרחב והרוך שהביאה לחייו. "תודה שליווית, תודה שהיית, שתמיד היית ותישארי השראה", סיכם הכתב בגילוי לב מטלטל. "אני כל כך מתגעגע".