דעות

אם לא מדינה פלסטינית, איזו מציאות ישראל כן מציעה?

מי שמתחייב שלא תקום מדינה פלסטינית במשמרתו חייב לומר לציבור איזו מציאות הוא מציע במקומה, להסביר כיצד יחיו מיליוני פלסטינים ומה מחיר שישראל תידרש לשלם

יאיר אבידן | 25/8/2026 11:48 עקבו אחרינו בגוגל

אחת הסוגיות העמוקות והמפצלות ביותר בחברה הישראלית היא שאלת עתיד היחסים עם הפלסטינים. מדינה פלסטינית – כן או לא; שתי מדינות לשני עמים – אפשרות מדינית או סכנה ביטחונית. אחרי ה-7 באוקטובר, החשש הישראלי מובן, עמוק ומוצדק. מדינה פלסטינית שאינה מפורזת, שמוסדותיה חלשים ושמתוכה נשקף איום ביטחוני אינה פתרון. היא עלולה להיות שלב נוסף בסכסוך.

אולם בשיח הפוליטי התפתחה דרך קלה מדי להתמודד עם הסוגיה: לומר מה לא. ראש הממשלה נתניהו, בנט, איזנקוט ואחרים מצהירים כי במשמרתם לא תקום מדינה פלסטינית. זו אמירה לגיטימית, אולי אף מתבקשת בעיני חלק גדול מהציבור. אלא ששלילת פתרון אינה תחליף להצגת פתרון. השאלה איננה רק מה לא יקרה במשמרתכם, אלא איזו מציאות אתם מבקשים ליצור בה.

בין הירדן לים חיים שני עמים. הם אינם עומדים להיעלם, והסכסוך ביניהם אינו נעצר כאשר מפסיקים לדבר עליו. אם לא תקום מדינה פלסטינית, צריך לומר מה כן: האם ישראל תספח את יהודה ושומרון? האם הפלסטינים יקבלו אזרחות ישראלית וזכות בחירה? האם תקום אוטונומיה מוגבלת בשטחי A ו-B? מי ישלוט במעברים, במשאבים ובביטחון? האם הרשות הפלסטינית תמשיך להתקיים, תוחלף או תחוזק? ומה יהיה הקשר בין יהודה ושומרון לבין עזה? אלה אינן שאלות של שמאל או ימין. אלה שאלות של אחריות לאומית.

לבנט יש לפחות כיוון מזוהה: שטחי C יהיו חלק מישראל, ושטחי A ו-B יהיו אוטונומיה פלסטינית. אבל גם כאן חסרות תשובות מהותיות. האם מדובר בהסדר זמני או קבוע? כיצד תתקיים אוטונומיה שאינה רציפה? מה יהיו זכויות תושביה, וכיצד תימנע הפיכתה לישות עוינת חסרת אופק?

גדי איזנקוט מדבר על היפרדות, על רשות פלסטינית משודרגת ועל חופש פעולה ביטחוני לישראל. אלה עקרונות חשובים, אך הם עדיין אינם מתחברים לתמונת קבע ברורה. אם לא מדינה פלסטינית, לאן מובילה ההיפרדות? מה יהיה מעמדה הסופי של אותה ישות פלסטינית, ומי יישא באחריות לחייהם של מיליוני בני אדם?

בנימין נתניהו מציע בפועל שליטה ביטחונית ישראלית מתמשכת, פירוז וניהול אזרחי בידי "גורמים מקומיים". אך "גורמים מקומיים" אינם תפיסה מדינית, ושליטה ביטחונית ללא הגבלת זמן אינה נותנת מענה לשאלה מי מנהל את החיים האזרחיים, באיזו סמכות ולאיזה יעד.

דווקא לבצלאל סמוטריץ׳ יש תשובה מפורשת יותר: ריבונות ישראלית בכל השטח, ויתור פלסטיני על שאיפות לאומיות, ניהול עצמי מקומי ועידוד הגירה. זו תוכנית שאפשר וראוי לחלוק עליה באופן עמוק, בשל משמעויותיה המוסריות, הדמוקרטיות, הביטחוניות והבינלאומיות. אבל לפחות היא אינה מסתתרת מאחורי עמימות. היא מאפשרת לציבור להבין את היעד ואת מחירו.

מנגד, יאיר לפיד ויאיר גולן מציגים, ברמות פירוט שונות, אופק עתידי של שתי מדינות – בכפוף לרפורמה עמוקה ברשות, פירוז, מאבק בטרור ושילוב מדינות האזור. אפשר לפקפק בהיתכנותו, במיוחד לאחר ה-7 באוקטובר, אך גם כאן לפחות מוצג כיוון שניתן לבחון, לבקר או לדחות.

בסופו של דבר, מספר החלופות מוגבל: שתי מדינות בתנאים ביטחוניים מחמירים; אוטונומיה פלסטינית תחת ריבונות ישראלית; מדינה אחת בעלת זכויות שוות לכולם; או שליטה ישראלית קבועה במיליוני פלסטינים ללא זכויות פוליטיות שוות. בתוך כל סימני השאלה הללו, דבר אחד בטוח: אין חלופה חמישית שנקראת "לא במשמרת שלי".

הימנעות מהכרעה אינה מותירה את המציאות קפואה. ההתנחלויות מתרחבות, הרשות נחלשת, הזירה הבינלאומית משתנה, האלימות גוברת והסיכון למדינה יהודית ודמוקרטית הולך ומעמיק. ניהול הסכסוך הוא למעשה בחירה בדרך מסוימת – גם אם מסרבים לקרוא לה בשמה.

אין חובה להשתכנע כי ניתן או נכון להקים כעת מדינה פלסטינית. יש חובה לדרוש ממי שמבקשים להנהיג את מדינת ישראל לומר מה הם כן מציעים: מהו היעד, מהם שלבי המעבר, כיצד יישמר הביטחון, מה יהיה מעמד הפלסטינים ומה יהיו המחירים המדיניים, הכלכליים, החברתיים והמוסריים.

ייתכן שהחלופה שמציעים לנו היא להמשיך לחיות לעד על החרב. גם זו חלופה. אבל אז יש לומר זאת ביושר, להביט לאזרחיות ולאזרחים בעיניים ולהסביר מה משמעותה לדור הבא. מנהיגות אינה נבחנת רק ביכולת לומר למה היא מתנגדת. היא נבחנת באומץ להציג יעד, להתמודד עם מחירו ולקחת אחריות על הדרך אליו.