דעות

נתניהו, ז'בוטינסקי ובגין: כשהממלכתיות נשחקת, נשחקת גם העוצמה

הרוויזיוניזם לא הסתכם מעולם רק בביטחון ובהרתעה – הוא כלל גם כבוד למוסדות המדינה, עצמאות הרשויות וממלכתיות. לאורך שנות כהונתו של בנימין נתניהו, דווקא היסודות הללו נשחקו, תהליך שלא רק מרחיק אותו ממורשת ז'בוטינסקי ובגין, אלא גם מחליש את חוסנה ועוצמתה של מדינת ישראל

יאיר אבידן | 19/8/2026 15:15 עקבו אחרינו בגוגל

בנימין נתניהו אימץ מהבית שבו גדל את תפיסת הביטחון, ההרתעה והצורך במדינה חזקה. אולם ככל שהתארכה כהונתו, הוא הלך והתרחק מאחד מעקרונות היסוד של הרוויזיוניזם – הממלכתיות. בכך ראש הממשלה לא רק סטה מדרכם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, אלא גם הוביל לשחיקתו של אחד ממקורות העוצמה החשובים ביותר של מדינת ישראל.

בן ציון נתניהו – אביו של בנימין נתניהו – היסטוריון ומזכירו האישי בארצות הברית של מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי, הנחיל לבנו תפיסת עולם שלפיה ביטחונו של העם היהודי אינו מובן מאליו, וכי מנהיגות נבחנת ביכולתה לזהות איומים ולפעול נגדם בנחישות. במובן זה היה נתניהו הבן תלמיד נאמן של הבית שבו גדל. במשך עשרות שנים הציב את האיום האיראני במרכז סדר היום, חיזק את עוצמתה הצבאית של ישראל, העמיק את יחסיה עם ארצות הברית ומדינות נוספות (לפחות עד לאחרונה) והוביל כלכלה שהפכה למוקד של חדשנות וצמיחה.

אלא שהרוויזיוניזם מעולם לא הסתכם בביטחון ובהרתעה. ז'בוטינסקי ובגין הבינו שמדינה חזקה נשענת לא רק על צבא – אלא גם על שלטון חוק, מוסדות עצמאיים, שירות ציבורי מקצועי ואמון הציבור. ז'בוטינסקי כינה זאת "הדר"; בגין ביטא זאת בכיבוד מוסדות המדינה גם כשחלק על החלטותיהם. עבור שניהם, ממלכתיות לא הייתה ערך משלים, כי אם תנאי לעוצמה לאומית. הם הבינו את שבריריותה של עוצמה שאינה נשענת על ממלכתיות.

ממלכתיות אינה רק ערך מוסרי, אלא גם נכס אסטרטגי. היא המאפשרת למדינה לקבל החלטות מקצועיות לאורך זמן, לגייס את אמון אזרחיה בשעת משבר, להפעיל שירות ציבורי איכותי, לשמור על עצמאות מוסדותיה ולחזק את אמון שותפותיה בעולם. כאשר נשחקים המוסדות, נפגע אמון הציבור, נחלשת המקצועיות ומועדפת נאמנות על פני כשירות – נפגעת לא רק איכות הממשל, אלא גם יכולתה של המדינה להתמודד עם משברים, לקבל החלטות מורכבות ולשמר את עוצמתה. במובן הזה, ממלכתיות איננה מותרות של ימי שגרה, אלא אחד ממכפילי הכוח החשובים ביותר של מדינה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום פלאש90/חיים גולדברג)

מי שניהל מערכות גדולות יודע שעוצמתו של ארגון אינה נמדדת רק במשאביו, אלא גם במידת האמון של אנשיו במערכת ובמקבלי ההחלטות. כך גם במדינה. החלטות מורכבות מתקבלות טוב יותר כאשר הציבור מאמין שהן מתקבלות באופן מקצועי, ענייני והוגן. כאשר האמון הזה נשחק, נפגעת לא רק הלגיטימציה של ההחלטות, אלא גם היכולת ליישמן במהירות ובאפקטיביות, ובכך נשחקת בפועל גם עוצמתה של המדינה.

בתקופת כהונתו הארוכה של נתניהו הלכה והעמיקה מגמה של ערעור מעמדם של מוסדות המדינה ושל הדרג המקצועי – וכאן החלה הסטייה של נתניהו מהמורשת הרוויזיוניסטית. המתקפות על מערכת המשפט, השחיקה במעמדם של שומרי הסף, איוש חסר של משרות בכירות וחדירה גוברת של שיקולים פוליטיים למינויים מקצועיים אינם אירועים נפרדים. הם משקפים תפיסה שלפיה מוסדות המדינה, שבעיני ז'בוטינסקי ובגין היו מקור לעוצמה, הפכו למכשול שיש לעקוף.

נתניהו לא יצר את השסעים בחברה הישראלית, אך כראש הממשלה שכיהן יותר מכל קודמיו הייתה לו השפעה מכרעת על העמקתם. פעם אחר פעם הוא העצים את החלוקה בין "אנחנו" ל"הם" והפך את הקיטוב לכלי פוליטי מרכזי. במקביל נשחקו מעמדם של השירות הציבורי, ונפגעו אמון הציבור במוסדות המדינה והלכידות החברתית – כולם נכסים אסטרטגיים של כל מדינה.

ה-7 באוקטובר לא נולד מהמחלוקת הפוליטית או מהמאבק על מערכת המשפט. הוא המחיש באופן כואב שעוצמה צבאית, הישגים כלכליים וקשרים בין-לאומיים אינם מספיקים כאשר נשחקים החוסן הלאומי, אמון הציבור והממלכתיות. חברה חזקה זקוקה לא רק לצבא חזק, אלא גם למוסדות חזקים ולהנהגה המחזקת את יסודות המדינה.

ייתכן שדווקא כאן תיכתב מורשתו ההיסטורית של בנימין נתניהו. המנהיג שצמח בבית הגידול הרוויזיוניסטי, ספג את תפיסת הביטחון של זאב ז'בוטינסקי והקדיש חלק ניכר מחייו לחיזוק עוצמתה הצבאית, הכלכלית והמדינית של ישראל, ייזכר אולי גם כמי שדווקא בתקופתו נשחקה הממלכתיות המהווה את אחד ממקורות העוצמה החשובים ביותר של המדינה.