החוק לאיסור צריכת זנות שנכנס לתוקפו בשנת 2020 אימץ את המודל הנורדי, המטיל את האחריות הפלילית על צרכן הזנות ולא על האדם המצוי במעגל הזנות. הייתה זו הכרעה ערכית חשובה. המדינה אף לא הסתפקה בקביעת איסור פלילי. בהחלטת הממשלה שאישרה את המהלך הוקצו עשרות מיליוני שקלים להקמת מערך לאומי של טיפול, שיקום, חינוך והסברה כביטוי למחויבות ממשלתית רחבה שנועדה ללוות את האכיפה.

אלא שדו"ח עדכני של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שפורסם בחודש מאי האחרון מצביע על פער מדאיג בין קביעת המדיניות לבין יישומה בפועל. על פי נתוני המשטרה, בין ינואר 2021 לדצמבר 2025 הוטלו כ-6,400 קנסות בגין צריכת זנות. הנתון המצטבר מסתיר מגמה מטרידה שלפיה לאחר תהליכי אכיפה בשנת האכיפה הראשונה לכניסתו של החוק לתוקף, החל מהרבעון הראשון לשנת 2022, ניכרת ככלל ירידה במספר הקנסות (למעט עלייה מסויימת ברבעון הראשון לשנת 2025).

גם פריסת האכיפה מלמדת עד כמה היא אינה ארצית: מרבית הקנסות ניתנו במחוזות תל אביב והמרכז, ורק חלק קטן מחוץ לאזורי האכיפה המרכזיים. למעשה, צוין כי מחוץ לאזור המרכז ניתנו רק עשרות בודדות של דו"חות. קשה לראות בכך אכיפה ארצית ושיטתית של מדיניות שהמדינה עצמה קבעה.

אפשר היה לראות בירידה זו סיפור הצלחה, אם היו בידינו נתונים המלמדים שגם היקף הזנות וצריכת הזנות בישראל נמצאים בירידה. אלא שאין שום עדות פומבית לכך. הסקר הלאומי שעליו הסתמכה המדינה העריך בעבר כי מדובר בעשרות אלפי צרכני זנות מדי שבוע, והדו"חות הגלויים לציבור אינם מלמדים שהתופעה הצטמצמה. קשה שלא להסיק כי הירידה במספר הקנסות משקפת היחלשות של האכיפה ושחיקה של ההרתעה. בנוסף לכך, כעדות נוספת להעדר אפקטיביות אכיפה, נדגיש כי גם המסלול החלופי לקנס כמעט שאינו מנוצל ולפיו במהלך חמש השנים פנו רק 177 אנשים בבקשה להשתתף בסדנה החלופית לקנס.

האם מדובר בשינוי סדרי העדיפויות של המשטרה? במחסור בכוח אדם? בהסטת הקשב והמשאבים לאתגרים אחרים? או שמא בהזנחה מתמשכת של תוכנית ממשלתית, לאחר שהזרקור הציבורי כבה? הדו"ח אינו מספק תשובה מלאה, בין היתר משום שחסר דיווח לשנת 2024, והדיווח לשנת 2025 התייחס ל-11 חודשים בלבד, דהיינו, גם מנגנון הדיווח השנתי שנקבע בחוק כחלק ממערך הבקרה והפיקוח אינו מספק תמונה מלאה.

זהו סיפור על משילות או על היעדרה. במדינת ישראל נחקקים חוקים רבים ומתקבלות החלטות ממשלה רבות, אך לעיתים קרובות מדי המבחן האמיתי – מבחן הביצוע – נדחק לשוליים. חקיקה היא נקודת ההתחלה בלבד. מדיניות ציבורית נמדדת ביכולתה להתמיד לאורך זמן, לאסוף ולהפיק נתונים, ללמוד מכישלונות ולבצע התאמות.

הזנות אינה רק בעיית אכיפה. במקרים רבים היא תוצאה של פגיעה מינית שלא טופלה, של התמכרויות, של מצוקה נפשית, של נשירה ממערכת החינוך, של עוני ושל היעדר אופק. משום כך, המאבק בה אינו יכול להתחיל בקנס ולהסתיים בבית המשפט.

לכן, לצד הדרישה המתבקשת להגברת האכיפה, על הממשלה לשוב וליישם במלואה את התוכנית שאישרה. עליה להבטיח דיווח מלא ושוטף לכנסת ולציבור, למדוד את היקף התופעה ואת הצלחת מאמצי השיקום, ולבסס מערכת מידע משותפת למשרדי הממשלה השונים. במקביל, עליה להעמיק את ההשקעה בבריאות הנפש, בטיפול בטראומה ובהתמכרויות, במניעת נשירה ובהרחבת אפשרויות התעסוקה והשיקום.

איננו יכולים להשלים עם ניצול ופגיעה בבני אדם, אך גם איננו יכולים להשלים עם מצב שבו המדינה עצמה נסוגה ממדיניות שקבעה. המאבק בזנות יוכרע לא רק במספר החוקים שנחקקו, אלא בעיקר בשאלה אם נדע להתמיד ביישומם לאורך זמן, בשקיפות ותוך נטילת אחריות ציבורית אמיתית. על ממשלת ישראל לחזור וליישם את חוק איסור צריכת זנות ואת התוכניות השיקומיות שנועדו לתמוך בו. קורבנות תעשיית הזנות אינן יכולות להמשיך ולחכות.    

עוד ב-

קיימות, אמון וחוסן: המנועים החדשים של הצלחה עסקית

לכתבה המלאה

*הכותב, יאיר אבידן, הוא דירקטור ופעיל חברתי.