יש משהו כמעט משונה בתזמון של סוכת השלום שלי השנה. בחוץ מערכת הבחירות כבר מתחממת. הלהבות בשמיים, הכותרות בוערות, הרשתות החברתיות גועשות, וכל מחנה עסוק בלחדד את הגבולות: מי איתנו, מי נגדנו, מי משלנו ומי כבר מזמן עבר לצד השני.

וזה רק ילך ויתגבר. כי בחירות, במידה רבה, הן תחרות על ההבדלים. תראו במה אנחנו דומים? זה לא ממש מוכר, לא מעניין. תגידו במה אנחנו שונים? עכשיו כבר יש עניין. אז דווקא השנה אני מתעקשת לפתוח את הסוכה. זו תהיה הפעם החמישית שבה אני מקיימת את "סוכת השלום", אבל נדמה לי שהשנה אנחנו זקוקים לה יותר מתמיד. לא כי אני חושבת שצריך או אפשר להעלים את המחלוקות – להפך. אני חושבת שהמחלוקות שלנו אמיתיות, חשובות, ולעיתים גם עמוקות מאוד.

אלא שנדמה לי ששכחנו משהו בדרך. אנחנו כבר לא רק מתווכחים עם מי שחושב אחרת. אנחנו מתחילים לדמיין שאנחנו יודעים מי הוא. אם הוא מצביע למפלגה מסוימת, אנחנו כבר יודעים מה הוא חושב על כל דבר. אם היא מתלבשת באופן מסוים, אנחנו כבר יודעים באיזה מחנה היא תומכת. אם הוא אומר משפט אחד, אנחנו כבר יודעים איזה אדם עומד מאחוריו. הדעה הפכה להיות האדם. זו כנראה אחת הבעיות הכי גדולות של השיח הישראלי היום. כי כשאני בטוחה שאני כבר יודעת מי אתה, אין לי שום סיבה להקשיב לך. אני יכולה לכעוס עליך. אני יכולה לצטט אותך. אני יכולה להוכיח שאתה טועה. אבל להקשיב? בשביל מה? הרי אני כבר יודעת.

בסוכת השלום אני מבקשת לעשות דבר פשוט, וכמעט לא טבעי בתקופה שלנו: להחזיר את הסקרנות. לשבת ליד אדם שאני לא בהכרח מסכימה איתו ולשאול: מי אתה מעבר לדעה שלך? מה הביא אותך לכאן? מה מפחיד אותך? מה נותן לך תקווה? מה הדבר שאתה מוכן להילחם עליו, אבל גם הדבר שאתה מוכן להקשיב לגביו?

כל אחד מהאושפיזין יקבל כמה דקות לדבר על מה שיבחר. אין נאומים מתואמים, אין צורך להגיע להסכמות ואין מבחן בסוף הערב שבו בודקים מי השתכנע ממי. יש לי רק בקשה אחת: לדבר בכבוד, לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, ולנסות לומר משהו על מה שמחבר אותנו – וזה בעיניי לא מעט. כי שלום איננו מצב שבו כולם חושבים אותו דבר. שלום הוא היכולת לחיות יחד גם כשאנחנו חושבים אחרת.

אולי בגלל זה הסוכה היא המקום המתאים ביותר לניסוי הקטן הזה. היא לא בית. היא גם לא מבצר. אבל היא מספיק יציבה כדי שנוכל לשבת בה יחד, ומספיק פתוחה כדי שנוכל להכניס לתוכה גם מי שאינו בדיוק כמונו. ובעיקר היא מזכירה לנו שהבית שלנו גדול יותר מהקירות שאנחנו מציירים סביב עצמנו.

אז ערב הבחירות אני לא מבקשת מכם להסכים איתי. אני אפילו לא מבקשת מכם להיות פחות ימנים, פחות שמאלנים, פחות דתיים, פחות חילונים, פחות שמרנים או פחות ליברלים. אני רק מבקשת דבר אחד: אל תתנו לבחירות לשכנע אתכם שהישראלי שמולכם הוא קודם כול נציג של מחנה. לפני שהוא מצביע כמוכם או אחרת מכם, הוא אדם. ולפני שאנחנו מפלגות, מחנות ושבטים – אנחנו עם.

ביום ראשון הקרוב, ט"ז בתשרי, 27 בספטמבר, בשעה 20:30, אפתח את הסוכה שלי לציבור. לא כדי לסיים את המחלוקת אלא כדי לזכור איך מנהלים אותה. ואולי, בתוך כל הרעש, לגלות שמתחת לכל הדגלים והסיסמאות יש עדיין משהו ששייך לכולנו: אותה סוכה. אותו בית. אותו עם. חג סוכות שמח לכל בית ישראל.

עוד ב-

דוקו הוא לא אליבי: השאלות שמחייבות את נז"א לעמוד לבדיקה

לכתבה המלאה

*הכותבת היא חברת כנסת מהציונות הדתית, יו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת.